מדינת ישראל: קידוש השם או חילול השם?

באה שאלה לפנינו, האם "מדינת ישראל" קידוש ה' או חילול ה'. לכאורה, השאלה בעצמה קשה. היא לא הגיונית ולא מתאימה למשוג קידוש ה'. לקדש ה' היא מצווה, וההפ, חילול ה', היא עברה, חס ושלום, כמו כתוב בפר' אמור: "וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְו‍ֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃". (ויקרא כב:לא-לג).

ברור לפי הכתוב שקידוש וחילול ה' תלויים במעשה, ובמיוחד עשיית המצוות, ולא אישיות ומציות של יחיד או קבוצה של בני אדם. שכן בן אדם יכול לעשות כמה מעשים חלקם קידוש השם וחלקם, חס ושלום, חילול ה'. וכן כתוב על מלך צדיק כחזקיהו, צז"ל:”ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו.” (משנה פסחים ד:ט)

נכון, שאפשר לעם או פרט להיות "קדוש," אבל אז המונח "קדוש" מובן כ"זמין" או יופרד לתפקיד מסוים, וכן בני ישראל שהם קדושים ומזומנים לקדש שם שמיים בקיום המצצות. כמו כן ה' אמר למשה בסיני (שמות יט:י): וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ ופרוש רש"י שם: "וזימנתם." ולכן אפילו למי שלא מקיים תפקידו, חס ושלום, ומחללים ה' בביזת תפקידו, הוא נשאר "קדוש.” ולכן, מי שקידש השם כאילו הוא מזמין את ה' לעולם, כלומר גידל שמו בעולם.

אבל, אע"פ שנקרא העם קדוש וכדומה, לא נראה לי, שישות דבר בעצמו נחשב כקידוש או חילול ה'. כי אפילו ממזר שמציותו נולד ממעשה שעצמה היא חילול ה', כתוצאה שגילוי עריות שהוא אפילו "ייהרג ולא לעבור" (רמב”ם יסודי התורה ה:ב), הממזר בעצמו לא מוגדר כחילול ה'. אלא אך ורק לפי מעשים שלו, כלומר קיום המצוות ועבודת ה' שלו, הממזיר נחשב כרשע או כצדיק. כלומר, אע"פ שקיומתו נעשה ע"י חילול ה', רשות בידו לקדש את שם שמים. וכן נאמר במשנה (הוריות ג:ח) שאע"פ יש סדר עדיפות לכהן לוי וישראל אם כל מעשים שלהם שווים, אבל "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ.” וכן לדייק בפרקי אבות (ה:יט) שמדבר על "תלמדי אברהם" ו"תלמידי בילעם" דווקא, כלומר מי שלמד המעשיו ממנו, ולא נאמר על "בני" אברהם, ודיו.

כמו כתבנו לעיל, מקור מצות קידוש ה' בפרשת אמור. ומצוה מצווין לכל אחד מבני ישראל. וכן כתב הרמב"ם (יסודי התורה ה:א): כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב:לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (שם).

עצם ושורש המצות קידוש ה' ביטוי לקבלת עול מלכות שמים על עצמו. קיומת המצווה מגדיש שה' שולט בעולם ורצונו מעל הכל, אפילו מעל רצון של עצמו. ועוד שתורת ה' היא אמת, וחוקיה הגונים ונכונים כנאמר (משלי ד:ב )"כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּעֲזֹֽבוּ: " והפך, חילול ה' קורה כשה אדם מבזה את תורה ומצוות ה', או בדרך מעשיהו פועל כאילו אין ה', חס ושלום, אוש הוא לא הכוח עליון ששולט בעולם, ולכן הוא עושה את העולם כאילו חולין, כלומר חלל וריק מה' חס ושלום.

וכן, כתוב בתורה, בפרשת קדושין, על שני מעשים שבעצמם מחלל את ה': עבודה זרה (כ:ג) ככתוב: וַֽאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ ושבועה שקר (יט:יב) ככתוב: וְלֹֽא תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ומאלה אפשר ללמוד שליחיד חילול ה' בא בהכחשה ושלילת קיומו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

ויש דוגמה נוספת ליחיד שמובאת בדברי רבינו בחיי (כד הקמח, ערך חילול השם) והוא כאשר מי שמציג עצמו כנציג השם ותורותו עושה מעשה, שאע”פ שהמעשה לא איסור ממש, הוא מעשה לא ראוי לנושא כליו של מלך מלכ מלכים, וזה לשונו: "כן יש בגדולי בני אדם והחשובים שיעשו מעשים שאין חושבין לחטוא בהם ומתוכם יתבזו התורה והמצוות בעיני הבריות, וזה נקרא חילול השם שדרשו רז"ל (יומא פו.): 'היכי דמי חילול השם, אמר רב: כגון אנא דשקילנא בישרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמיה לאלתר; ור' יוחנן אמר, כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר, כגון דאמרי אינשי: שרא ליה מריה לפלניא. רב יצחק דבי רב ינאי אמר, כגון שהיו חבריו בושין משמועתו'. נמצאת למד כי העוון הזה חמור הרבה מאד, ויותר בתלמידי חכמים, כי מי שהוא תלמיד חכם והבריות חושדים אותו בעבירה ומרננין עליו, אע"פ שהוא נקי ממנה ואין הדבר אמת, הנה יש בזה חילול השם, לפי שהמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו, וכמה פתאים המאמינים לכל דבר, מטילין דופי עליו ועל תורתו, וכדי בזיון וקצף, על אחת כמה וכמה אם אמת הדבר, כי הבריות למדין ממנו, ומעשה העבירה אינה בזויה בעיניהם, ונמצא שם שמים מתחלל".

ועוד אמר רבינו בחיי (שם) "כמה קשה עון חלול השם שאין הפרש בין שוגג למזיד, אלא הכל שוה אצל העונש ונפרעים ממנו מיד, שכך שנו חז"ל אין מקיפין בחלול השם, אחד שוגג ואחד מזיד... ”

וראינו בירושלמי (נדרים ג:ט) שאין עבירה יותר קשה מחילול ה', אפילו חילול שבת ועבודה זרה. וזה לשונו: א"ר יודה בר פזי חילול השם קשה מכולן, הדא הוא דכתיב ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלקי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו וגו'.

וההפך, אין משהו יותר גדול מלקדש שם שמים, שהביטוי המושלם הוא למסור נפשו במקום לעבור על מצוות ה'. וכן נאמר בירושלמי (קדושין ד:א) ר' אבא בר זימנא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידוש השם מחילול השם ... אמרו מה אם אילו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, הרבה גרים נתגיירו באותה שעה.”

וכן בבלי (סנהדרון עד) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות, אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (שרוך הנעל)

אבל אפילו אלו שלא נהרג על קידוש ה' ומסר נפשם במעשים גדולים, עבודת ה' ותלמוד תורה נחשב כאילו מסר נפשם ממש. וזה לשונו של הזוהר (חיי שרה סא): אמר ר' שלום בר מניומי, אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה שאין לו מאתים עולמות וכסופין בשביל התורה, הדא הוא דכתיב ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, על שמוסרים עצמם בכל יום, כאילו נהרגו על קדושת שמו, נצחו, כהאי פסוקא למסור נפשו על קדושת שמו, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג בכל יום עליו, הדא הוא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום. אמר רב נחמן, כל המוסר נפשו בהאי פסוקא נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא, אמר רב יוסף והא תנן מאתים, אמר רב נחמן מאתים על התורה ומאתים על שמסר עצמו בכל יום, על קדושת שמו.

הכול תלוי במעשה. ולחזור לענינינו, אין לשאול האם הישות שנקראת 'מדינת ישראל' בעצמה קידוש ה' או חילול ה', אלא האם המעשים שלה, או יותר נכון המעשים שנעשה בשמה,האם הם מעשים שמקדשים או שמחללים את שם שמים. וכן, כדי לנו כבית הדין וכן כבן ישראל על מעשים שאנשים שאומרים שהם מנציגים את עם ישראל. לכן, חשוב לנו לדון, בכלל ובפרט, פעולותיה ולבדוק האם המעשים האלה עולים בקנה אחד עם מצוות התורה ורצון השם.

אבל לעצם העניינו, קשה לנו לעשות כך. כי כל אחד יודע בלבבו שדבר שבעינינו היא גדולה וחשובה, שלכאורה היא מציגה את השלמת הבטחה של הקדוש ברוך נופלת בהבחנה אמתית. כולנו משוכנע שאנחנו חיים בעקיבות המשיח, בדור הגאולה. ברור לכל אחד עם עניים שה' עשה נסים, שהנבאות מתגמשות, ושתהליך הגאולה כן זורמת. הקדוש ברוך מקדש את שמו יום יום בעולם בהצלחת עם ישראל בארץ ישאל.

אלה מה? הרבה משעשים שנעעשו בשמה נכשל במבחן. חלק מחללים את השם בפרוש, וחלק בספק, אפילו המעשים שמתאים בתורת ה' ורצונו נעשו לסיבות ומטרות אחרת מאשר עמידת ברצון ה' ותורתו. לפעמים המעשים נראים כאילו הם נעשו למרות שהם גם כתוב תורה.

בכל זאת ה' ממשיך לגלות תהליך הגאולה וקדש את שמו.

אך זה?

לומדים שאע"פ שעם ישראל נכשאל ועושה רע בעיני ה', בכל זאת הוא קידש את שמו. [דוגמת מידיו]

חילול שמו של הקב"ה הוא דבר כל כך נורא ואיום שאפילו כדי למנוע את זה, הקדוש ברוך הוא לא רק שאינו משמיד את עם ישראל על אף שמגיע לו עונש כלייה, אלא שהוא אף מוכן להביא את הגאולה, אף על פי שאין אנו ראויים לה כדי למנוע את חילול שמו. וכך הכתוב (ירמיהו ל:יא): "כִּֽי אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם יְהוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִֽצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֨יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃”. כלומר, אף על פי שמגיעה לעם ישראל כלייה, על כפירתו ועל סירובו לקבל עול מלכות שמים, ועל מאיסתו בחוקות ה', מכל מקום לא יעשה ה' אותו כלה, כי דבר כזה ייראה בעיני הגוים כהוכחה כביכול לחולשתו ולאי יכולתו למלוך בעולם. מה שאין כן בגוים שהכעיסו אותו - בודאי יכלה אותם על חירופם וגידופם.

וכן ראינו אחר חאט העגל בפרשת כי תשא, שאע"פ שעל פי הדין היה ראוי לשמיד את העם, בכל זאת ה' נחם על הרע פן לא (שמות לב:יב) יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃" וכן ראינו במידין שה' ציוה את ישאל לנקום על חילול ה' (במדבר לא:א-ג)

למדנו מכאן שההוכחה לגויים של גבורתו או ח"ו חולשתו כביכול באה רק על ידי נצחונו או נפילתו של ישראל, כי שפלותם וחולשתם של ישראל שהוא עם ה', היא, בעיני הגוים, שפלותו וחולשתו של הקב"ה.

וכן אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'וינוסו משנאיך' - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: 'וברוב גאונך תהרוס קמיך' (שמות טו:ז), וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום, וכן הוא אומר: 'אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד' (תהלים עד:כג). מפני מה? 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש' (שם פג:ג) מפני מה? 'על עמך יערימו סוד' (שם:ד), 'כי הנה רחקיך יאבדו' (שם עג:כז), 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' (שם קלט:כא-כב). וכן הוא אומר: 'כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו' (זכריה ב:יב), בבת עין לא נאמר אלא בבת עינו של מקום, כביכול כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב... וכל העוזר לישראל כאילו עוזר למקום, שנאמר: 'אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים' (שופטים ה:כג)... פרעה שנגע מה עשיתי לו? 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' (שמות טו:ד), סיסרא שנגע מה עשיתי לו? שנאמר, 'מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא' (שופטים ה:כ). סנחריב שנגע מה עשיתי לו? 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' (ישעיהו לז:לו; מלכים ב, יט:לה), נבוכדנצר שנגע מה עשיתי לו? 'ועִשבא כתוֹרין יֵאכֻל' (דניאל ד:ל). המן שנגע מה עשיתי לו? 'ואותו תלו על העץ' (אסתר ח:ז). וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משתעבדת, שנאמר 'ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר' (שמות כד:י), וכן הוא אומר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו סג:ט)... וכן הוא אומר: 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו' (שמואל ב ז:כג)... ר"ע אומר אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום, פדית את עצמך. אתה מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם, שנאמר: 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה' (שמואל א ב:כז). גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: 'למענכם שִלחתי בבלה' (ישעיהו מג:יד). גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר 'מי זה בא מאדום' (שם סג:א). וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך' (דברים ל:ג), 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב ה'', ואומר, 'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי' (שיר השירים ד:ח)".

ולכן, אע"פ שמדינת ישראל מחלל שם שמים במעשים שלה כלפי עם ישראל, בכל זאת, למנוע חילול ה' יותר גדול כלפי אומות העולם, ה' לא רק לא מעניש את ישראל אבל גם הוא מרים ראשו בעולם ועושה לו ניסים ונפלאות.

וכן נאמר, באליהו רבה (פ"ו): "'וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון' וגו' (יחזקאל א:ד). מאחר שהראהו [הקב"ה ליחזקאל את כבודו] אמר לו: בן אדם זהו כבודי שהגבהתי אתכם למעלה מאומות העולם. כלום פחות כבודי ובית שבניתי לכם, שנאמר: '[אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית...] ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו' וגו' (שם מג:י-יא). שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי? והלא כבר יש לי ארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות של מלאכי השרת, שהן עומדין לפני ומקדישין את שמי הגדול בכל יום תמיד, מיציאת החמה ועד שקיעת החמה, ואומרים לפני 'קדוש קדוש קדוש' (ישעיהו ו:ג), ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה אומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו' (יחזקאל ג:יב), ואין צריך לומר שבעים לשונות שבארץ. מפני מה אתם עושים דרכים מכוערין ודברים שאינן ראוין. מבעטין אתם ביסורין הבאים עליכם? אבל מה אעשה, הריני עושה למען שמי הגדול שנקרא עליכם, שנאמר: 'ואעשה למען שמי לבלתי החל [לעיני הגוים]' וגו' (שם כ:יד)".

ועל זה קרא דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כד): "עורה למה תישן ה', הקיצה - אל תזנח לנצח". וכבר הבאנו לעיל את המשנה (סוטה מז.): "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררין", ושעלה הגמרא (שם מח.): "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לויים על דוכן ואומרים: 'עורה למה תישן ה''. אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום. והלא כבר נאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בנחת ושלוה - לכן נאמר 'עורה למה תישן ה''" ועיין שם בתוספתא פי"ג, ובמעשר שני ה:טו, ובמלאכת שלמה שם. הכוונה היא, אין חילול השם גדול משכאשר ישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלוה, כי נראה בעיניהם כאילו אלוהי ישראל אינו קיים ח"ו, או כאילו מחוסר יכולת להציל את עמו הוא עומד ח"ו בחוסר אונים, והם לועגים לו, כמו שלעג אליהו לנביאי הבעל (מלכים א יח:כח): "ויהתל בהם אליהו ויאמר: קִראו בקול גדול כי אלהים הוא... אולי ישן הוא ויקץ". וכבר בארנו, שמנהג המעוררים מבוסס על דברי ישעיהו הנביא (סב:ו-ז):

וכן ברור לנו שיותר ממאתים שנה ה' גידל וקידש את שמו במעשים וניסים ונפלאות שהוא עשה לישרל. אין ספק לכל בר דעת שה' עשה ניסים כן בארץ וכן בחו"ל, כן בשדות קרב וכן התקדמות מדע וטקנולוגיה.

אבל עלינו להפריד ולהבדיל בין המעשים של ה' ומעשים של המדינה ונציגיה. לדוגמה, במלחמת שישת הימים, ה' סיפק ניצחון צבאי מרהיב ומכריע, אך בעקבותו, מנהיגי המדינה ביזו ודחו את המתנה עצומה שה' נתן. מיד, אפילו לפני סיום הלחימה, הורידו את הדגל מכיפת הסל (שהרימו לא בדעתם) והסגירו וכנעו את הר הבית. לא היה חילול ה' יותר גודל מזה, כניעה לנוכח ניצחון, במיוחד בעיני האויב הערבי. וכן התבנית המבוססת היטב, שבו ה' מהלל את שמו, והנקראת מנהיגי ישראל מחלל אותו.

ועל זה כלפי חוצ, כלפי אומות העולם וללא להזכיר לוחמנית ויותר נגד תורה וערכיה, והאנישם שמרמים את דגלה.

ולכן, חזרנו לשאלה שבה התחלנו. האם מדינת ישראל קידוש או חילול ה', וכמו שאמרנו שיותר ראוי לשאול האם המדינה מקדש או מחלל ה' במעשיה, ונראה לי שיש חילול ה' יום יום בהנהלתה.

אבל עלינו לשאול האם התהליך בהקמת המדינה בעצמה היתה קידוש או חילול ה' יתברך.

ועוד פעם, נראה לי, שאנחנו חייבים להפריד בין מעשים של הקדוש ברוך הוא, ושאלו שהקימו את המערכת.

אבל קודם לדון בתהליך הזו ארוכה ומגוונת, נדמה לי שכדי לנו להזכיר סוגיה בגמרא (בבלי, עירובין נג:) על רבי יהושע בן חנניה ואותו תינוק חכם שנצחו. וזה לשנו: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק [והוא תלמיד חכם שובב שיונק חלב, שהוא תורה, מאימו שהוא צדיק הדור. רואה לקוטי מהור"ן ד] יושב על פרשת דרכים [וזה תלמיד חכם ויום המיתה (בבלי, סוטהכא) רמז לעולם הבא (ראה בסנהדרין מג)] ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר [וזה ירושלים – העיר - עיר ה', כמו שנזכר בתהילים "קרית מלך רב" (תהילים מחא-ב) והוא משל לעיר ירושלים בנויה והמקדש] אמר לי זו קצרה וארוכה [או בלשון המדרש (קהלת פרשה א:לה):” אחד תחילתו מישור וסופו קוצים וארזים וקנים] וזו ארוכה וקצרה [בלשון המדרש: ואחד תחילתו קנין וארזים וקוצים וסופו מישור] והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר [כלומר הוא רואה אות מטרתו אע"פ שהוא עוד היכנס (השיג אותו בשלימותו ובפועל)] מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין [דברים נעים ויפים] חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם:”

מזה למדנו כמה וכמה כללים גדולים בסוגיה הזו. שמחפסים את העיר, קל ויותר לעבד את הדרך בגלל נוף יפה ונעים, ואפיולו שאפשר להגיע לריאת המטרה, לפעמים להשיג את המטרה בפועל חייבים ללכת אחורה ולתחיל מחדש כי אע"פ שנמצאים בתוך גנים ופרדסים של אותו עיר, מטרתינו היא להכנס, ולא נשארים בסביב. וחשוב לחזיק את סוגיא הזו בראש מחשבותינו תמיד ולחרוט אותה בלבבינו.

ולחזור לעניננו: בשאלה האים הקמת המדינה היתה קידוש או חילול ה', ולשאלה הזו כדי להתרכז בהקמת המערכת השילטון בעצמה ולא במאבק לפני הקמתה, שמאבק הזה היה מעורכב בכמה וכמה דרכים ושלבים.

ועל כך, להזכיר מה אמרנולעיל על חזקיהו המלך, שהלך דדכי דוד אביו, ואף על פי כן, בגלל חזקיהו לא אמר שיר אמר חז"ל (בבלי, סנהדרין צד) "ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח! לכך נסתתם". השירה היא משל לקידוש השם בעולם. ושהוא לא אמר "שיר" מורה על חטא שמניעת קידוש השם, שהזכירו חז"ל במסכת סנהדרין. וכן אמר לו ישעיהו הנביא (מלכים ב כ:יד-יח): וַיָּבֹא֙ יְשַׁעְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ חִזְקִיָּ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו מָ֥ה אָֽמְר֣וּ ׀ הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֗לֶּה וּמֵאַ֨יִן֙ יָבֹ֣אוּ אֵלֶ֔יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ חִזְקִיָּ֔הוּ מֵאֶ֧רֶץ רְחוֹקָ֛ה בָּ֖אוּ מִבָּבֶֽל׃ וַיֹּ֕אמֶר מָ֥ה רָא֖וּ בְּבֵיתֶ֑ךָ וַיֹּ֣אמֶר חִזְקִיָּ֗הוּ אֵ֣ת כָּל אֲשֶׁ֤ר בְּבֵיתִי֙ רָא֔וּ לֹֽא הָיָ֥ה דָבָ֛ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא הִרְאִיתִ֖ם בְּאֹֽצְרֹתָֽי׃ וַיֹּ֥אמֶר יְשַׁעְיָ֖הוּ אֶל חִזְקִיָּ֑הוּ שְׁמַ֖ע דְּבַר יְהוָֽה׃ הִנֵּה֮ יָמִ֣ים בָּאִים֒ וְנִשָּׂ֣א ׀ כָּל אֲשֶׁ֣ר בְּבֵיתֶ֗ךָ וַֽאֲשֶׁ֨ר אָֽצְר֧וּ אֲבֹתֶ֛יךָ עַד הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בָּבֶ֑לָה לֹֽא יִוָּתֵ֥ר דָּבָ֖ר אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ וּמִבָּנֶ֜יךָ אֲשֶׁ֨ר יֵֽצְא֧וּ מִמְּךָ֛ אֲשֶׁ֥ר תּוֹלִ֖יד יִקָּ֑חוּ וְהָיוּ֙ סָֽרִיסִ֔ים בְּהֵיכַ֖ל מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃

וחייבים לשאול,כל כך חמור? והתשובה היא כן, כי המעשה הייתה מתוך רצון ללהחניף הבבלים ולמצוא חן בעיניהם, כדי שלא יעלו עליו. ואם כן, גם זה חילול ה', במיוחד אחרי שה' עשה לו ניסים ונפלאות, היה עליו לסמוך על השם יתברך, ולא לפחד במזימות של העולם. וכן כתב רש"י על המשנה לעיל ש"לא הודו לו" וזה לשנו (ד"ה ולא הודו לו): שהיה לו לבטוח בהקב"ה שאמר 'וגנות אל העיר הזאת להושיע.' (מלכים ב יט:לד ).”

ועוד, לענות את השאלה לפנינו חייבים לציין שכל תהליך שרודפת אחרי ארכי וחוקי הגוים חילול ה' בפרוש, שזס בעצם המואס בתורת השם ולחבק בתובעת הגויים.

הרי אפילו אם דיני הגוים כדיני ישראל, אסור להיזקק להם, וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, משפטים ג): "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני גוים. מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהגוים דנין אותו כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? ת"ל 'אשר תשים לפניהם' - לפני ישראל ולא לפני גוים. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני גוים כפר בהקב"ה תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר (דברים לב:לא): 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'". וכן עיין בתנחומא (שם ו) וכן בגיטין (פח:). והרמב"ם כתב (הל' סנהדרין כו:ז): "כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו...". וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט, כו:א). והסיבה היא פשוט בגלל אם מקבלים את המרות הגוים או דיני הגוים, אפילו אם הם כדיני תורה, עצם קבלת מרותם היא חילול השם, כי אסור לאדם מישראל לקבל על עצמו את דיני הגוים ולא דיין גוי, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים". ופירש רש"י (שמות כא:א): "כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם".

והנה ראיה חותכת לאסור מינוי גוי על ישראל כדיין או שופט, ואפילו אם ישפוט לפי דיני תורה. ובתורה שלמה לפסוק זה, הביא את פירושו של רבינו יוסף בכור שור, וז"ל: "רבותינו פירשו, לפניהם ולא לפני גוים, שכשם שאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז:טו), כן מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל...".

ואם אסור ללכת לערכאותיהם של גוים אפילו כאשר דיניהם כדין ישראל, על אחת כמה וכמה חירוף וגידוף וחילול השם הוא לאמץ את חוקותיהם של הגוים או את מושגיהם. וז"ל התנחומא (שם): "וכן חוקות הגוים, שנאמר (ירמיהו י:ג): 'כי חוקות העמים הבל הוא', וכתיב (יחזקאל כ:כה): 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'. אבל לישראל נתתי להם מצוות וחוקים טובים שנאמר (ויקרא יח:ה): 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'". כלומר, מי שהולך בחוקי ה' - חי; ומי שהולך אחרי התרבות הזרה של הגוים, נחשב כמת וכמי שאבד מן העולם. וכן אמרו חז"ל (תנחומא שם): "אם עשיתם אתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני גוים, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין...".

ולכן, הקמת מערכת המדינה שלא רק דיחו את התורה ככלל וכבסיס לשילטון דחו אפילו עצת רבנים שרצו להתאים דיני התורה לארכי העולם המערב, שנקראת מנגי המדינה רצו לפייס והחניף. שמו את התורה בפינה (רק לשימוש נושאי פולחן ואשיות), כאילו היא לא מתימה לחיי מדינת יהודית. אין בזיון וזילזול יותא גדול מזה.

נמצא שאנחנו עומדים במצב שהקדוש ברוך הוא פותח לנו את הדלת לגאולה ואנחנו סוגרים אותה בפרצופו תמידי. עלינו לחזור לפרשת הדרכים ולמצוא הדרך שלא רק מביאה אותנו לפרדסים בסביב העיר אלא נותנת לנו לכנס בפנים.

שמות כו:לה תפקיד וברכה Exodus 26:35 Role and Blessing

בס"ד

"וְשַׂמְתָּ֤ אֶת הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָ֑נָה וְהַ֨שֻּׁלְחָ֔ן תִּתֵּ֖ן עַל צֶ֥לַע צָפֽוֹן׃" (שמות כו:לה) לכאורא הסדר שך השולחן והמנורה הפוך כי הסדר כלי המשכן הוא מהכי פנימי (עליון)החוצה. ולכן המנורה שהיא מבטא את האור והיא בצד ימין (דרום) היתה צריכה להיות לפני השולחן שמבטא את הלחם. ועוד לפי סדר בריאת העולם, קודם היה אור לאחר כך הצמחים. ונראה לי,בסעיתא דשמיא, סדר הנכון הוא, כי אע"פ שמקור המנורה יותר עליון מהשולחן, כי סוד תפקיד של ישראל הוא להיות "אור לגוים" (ישעיהו מט:ו) כלומר להביר האור הפנימי של ה' מקודש הקדשים ולהאיר את כל העולם עם אמתו של הקב"ה, לכן, המנורה נמצא בצד ימין (חסד) ונדלק מהמערב (אחור) עד קדמה (פנים), ותפקידו של בני ישראל להמשיך את האור החוצה. והשלחון לא כן, אלא הוא מבטא הברכה והשפע שישראל מקבל כאשר אנחנו ממשים את תפקידנו. השולחן קשור לברכת הנחלה, ברכת ארץ, ולכן לעוסקין בשולחן ולחם הפנים אלא פעם בשבוע. אבל במנורה עוסקין כל יום כי היא הקימת תפקידינו בברית עם ה' ולחם הפנים אין לו אלא הודא על הבטחת ה' לנו.

"Place the Table outside the Veil as well as the Menorah (Candelabra) which should be set on the side of the Mishqan (Tabernacle) to the south; the Table place on the north.” (Exodus 26:35) It would seem that the order of the Table and the Menorah should be reversed, because the order of the Mishqan's vessels extends from the innermost (the 'highest') outward. Therefore, the Menorah which represents the light, and is even placed on the right side (south) should logically be mentioned before the Table, which represents sustenance. Further, according to the order of Creation, light was created before plants and grains. But, it seems to me, with the help of Heaven, that, we can see how the order is actually proper and correct. For even though the root source of the Menorah is higher than that of the Table, the order reflections the underlying truth of Israel's role as a Light unto the Nations (Isiah 49:6),that is to bring the Supernal Light of Gd from the Holy of Holies and enlighten the entire world with it. Therefore, the Menorah is placed on the right side (the side of Hesed-Kindness), and is lit from west (back) to east (front/face side). The role of the Children of Israel is to extend the light outward. This is not the case with the Table, which, instead, reflects material blessing that Israel receives when we fulfill our role. The Table is connected to the blessing of our Patrimony, the blessing of the Land, and thus, the Table and the Showbread is only attended to once a week. On the other hand, the Menorah is attended to daily, because it reflects the fulfillment of our covenantal role with Gd, while the is only an acknowledgment of the fulfillment of Gd's promise to us..

Torah Lesson at the Fourth Anniversary of my Mother's Passing - Educating Our Children

Dedication of the altar as an allegory for educating our children (the Hebrew word for education and dedication have the same root).

"Make me an earthen altar,” (Exodus 20:20), With the help of heaven, it seems to me that this means that the altar must be attached to the ground (as the commentator Rashi brings) . When we talk about educating our children, we shouldn't think that this means any education is appropriate, we aren't talking about teaching the concept of teaching them intellectual subjects, but habituating and training our children in the serving HaShem (building their character). The Torah doesn't engage in theoretical subjects or high minded concepts. Before one even begins to get to such area, one must insure that the children are grounded and that they have a foundation of proper behavior and characteristics that will accompany them throughout their entire life. Then, with the help of heaven, their lives will be “a place which reflects G-d's Name,” and their lives will be “filled with blessing.” (both phrases are a continuation of the same verse).

The best way to insure this is when the parents woek together and build the “altar” together. This is hinted at in the next verse (20:21) where it states, “ If you make me an altar of stone,” The first word, “if” can be read as the word for mother, while the word for stones can be read as a conjunction of the two Hebrew words: father and children. Thus, parents and children are all found around the same altar, focused on the same goals. The verse continues, “Do not build it of hewn stones,” but rather, the stones should be whole and uncut. That the education should not be piecemeal, a little from here, and little from there, but should be of whole cloth, without discrepancy and dispute so that the child should not come to, G-d Forbid, “desecrate it.”.

It also seems to me, with the help of Heaven, that we must be careful to raise are children up slowly, a level at a time and “not 'ramp it up'” (a play on the next verse, 20:22), for to give a child undertakings that they are not yet ready for could expose him, G-d Forbid, “in an inappropriate manner” (the continuation of the verse in Hebrew literally means “expose his nakedness.”). May we merit to 'build' our children as an earthen altar with whole stones so that all of the endeavors will be a sanctification of Gd's Name, and bring them and those around them a life full of blessing. May it be His Will.

דבר תורה בהזכרה לאימי בשנת הרביעי שנפטרה. תעשה לי מזבח

חנכת המזבח משל לחינוך הילדים. “מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֒," (שמות כ:כ), בסיעתא דשמיא, נראה לי, המזבח חייב להיות מחובר לקרקע. וחינוך ילדים לא סתם לימודים של נושאים השכלתי, אלא להרגיל ולאמן את הילדים בעבודת ה'. התורה לא עוסקת במושגים רעיונים ודימינות באופקים גבוהים. קודם הכל חייבים שחינוך הילדים יהיה מקורקע ומבוססת במעשה ונוהג שילווה אותום לאורך כל חייהם שבסיעתא דשמיא חייהם יהיו "הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י" ולכן "אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ.”

ודרך הכי טוב לעשות את זה, היא כאשר ההורים יבנו ויעשו את המזבח עצמם. ויש רמז בזה בפסוק (שם:כא) “וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י.” אל תקרא "וְאִם" אלא "ואֵם," ו"אבנים”, כלומר "אב" ו"בנים" בסביב אותו מזבח—תעשה לי. והפסוק ממשיך, “לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית," שלא לגרום חיתוכים, ולא טיפין טיפין קצת מפה וקצת משם, אלא שלם, בלי מחלוקת, שלא לא יבוא, חס ושלום, “וַתְּחַֽלְלֶֽהָ.”

ועוד נראה לי, בסיעתא דשמיא, שאנו חייב לזהיר להרים ילדינו דרגה דרגה בלאט, "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַֽעֲלֹ֖ת"(פסוק כב) כי לתת לילד מסימה לפני הם מוכנים בה, יכול לגרום ש"תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָֽתְךָ֖ עָלָֽיו, חס ושלום.” יהי רצון שנזכה לבנות בנינו כמזבח אדמה באבנים שלמים שכל מעשהים יזכיר את ה' לטובה וברכה. כן יהי רצון.

מדינת חוק? חס ושלום

בזמן אחרון הביטוי "מדינת חוק" השמשו הרבה במדינת ישראל והיום הסיסמ קיבלה להט מחדש אבל ההצהרות החמות לא רק ערערות שיטת החוק אלא הפכו להיות איום קיומי לסגוה וגורל של עם ישראל

ישראל נדרש להיות עם של צדק ומשפט. ואף על פי שיש תפקיד חשוב לשיטת החוק בהקמת משפט, הוא לא העמוד היחד, ואפילו לא העמוד המרכזי. לצערינו היו הרבה חברות ומדינות שלהם הארך של חוק עלה מכל ארכים אחרים, אבל הם היו רק משום רמז של צדק

באמת, כאשר מדת הדין עלה בעדיפות לכל מידות אחרות, אין אפשרות ליסוד עם של צדק ומשפט. בחברה כזו, סדר וחוק הופכים להיות כלי לדרוש נאמנות למערכת הביורוקרטי של מדינה תקיפה. ניצר מזה חברה של כללים לא של ארכים ומנהגים, חברה שדורשת צייתנות על ידי פחד מעונש, לא בהתאם הסכמה ופשירה

חברה שמתמוקדת בשיטת החוק יוצרת דיאלקטיקה יריבה בין המדינה ואזרחיה, וחברה שיש לה הדגשה בערכים של צדק ומשפט, הרמוניה טבעית בין העם והנהגתו יכולה פורחת

בחברת תורנית, שופטים ושוטרים לא מיצרים והם לט מעל החוק. באמת החפך, נדרש מהם רנה יותר גבוה, על פי תורה, אפילו המלך עבד לתורת השם

בעוד שהאליטות הפוליטית צעקות הסיסמה שלהם של "מדינת החוק," סקר לאחרונה שנערך על ידי מנו גבע ומינה צמח ממכון "מדגם" השיבו 72% מהנשאלים כי ישראל היא מדינה מושחתת

התורה דורשת שיהיה שופטים ושוטרים בכל שער ושער. שניהם הולכים ביחד. התורה לא רק מכירה שהנהגת מקומית היא עיקרה לחניותו של העם, היא מצביעה על כך שאכיפה ללא שפיטה היא פגיעה בבריאותה של הקהילה. לדחוף שתהיה תחנת משטרה בכל עיר ללא בית משפט ושופטים מקומיים בסופו של דבר להוביל לסוג של מדינת משטרה, בתפקוד אם לא בשם

אנחנו רואים ההתפצלות זו בתיאור התנ"ך של שני סוגים שונים של מלכות (ממשלה), של שאול המלך ושל דוד המלך

הנהגתו של שאול המלך הייתה חיובית ופופולרית בתחילת השלטון, אבל כאשר מלכותו איבדה את הסמכותו (למרות שמירת שלטונם וכוח), שאול הפך להיות אכזרי ומדכא, הוא הצליף בכל מי שהוא נתפס (גם ללא ראיות) כאיום. שאול המלך אף ציוה להריגת הכהנים והשמטת המשכן בנוב (כדי תציין המצב המקביל עם המשטר הנוכחי שמגבלת גישת היהודים להר הבית

עם זאת, כאשר דוד המלך איבד את מלכותו, על ידי ש"אבד את לב האומה," הוא קבל את פסק הדין, ולמרות שהיו לו כל הכלים של כוח (כולל בירה מבוצרת היטב), הוא לא לחם עם רצונו של העם, אך הכיר את הפסק ויצא. ודוקא ההתפטרותו של כוח על ידי דוד, ההכרה בכך שהוא כבר לא בהנהגה, אפשר לו לחזור אחר כך כדי להנהיג את העם. והיא לבמקרה קטנה שלבית המקדש (לב האומה) היה תפקיד מרכזי בשלטונו של דוד. למעשה, הרכישת השדה בהר המוריה על ידי דוד ובניית המזבח והבאת מנחות עצרו את המגפה שנגרמת על ידי הרסת המשכן בנוב על ידי שאול המלך. צדק ומשפט תקנה את שלטון הדון

לפי התורה, המנהיגים לא רק תחת אותו חוק אלא הם למעשה חייבים לרמה יותר גבוה

התורה לא דורשת נאמנות למנגנון בירוקרטית של המדינה. (זה לא להציע שהתאמה לכללים ונורמות של החברה אין לא ערך), אלא היא דורשת נאמנות להשם יתברך, את תורתו, ונביאיו. בניגוד לאלה שהציעו אחרת, תפקידו של היהודי ששומר מצוות אינו "לאמין במדינה," אלא, יש לו חובה לדחוף את המדינה להפיכת להיות מערכת וכלי של רצון השם. מדינה שמביעה כל רצון אחר היא קללה בעיני התורה, ואינה מייצגת את העם היהודי

A State of Law and Order? G-d Forbid!

The expression, 'a state of law and order' has been bandied around a lot in Israel over the past few years. Most recently, the mantra has taken on a renewed and intense fervor. Yet, it's fevered declaration not only undermines the actual rule of law, but has become to be an existential threat to the very nature and destiny of the Nation of Israel.

Israel is charged with being a nation of Justice and Righteousness, and while the rule of law plays an important role in establishing justice, it is not the only, nor even the central pillar. There have been many states built around the value of law that were anything but righteous. Many societies that placed the value of order above all else, were void of any semblance of justice.

In fact, elevating the value of law and order above all others precludes the creation of a just and righteous nation. In such a society, law and order simply become a vehicle for demanding loyalty to a repressive state bureaucratic mechanism. It creates a society of rules, not mores; demanding obedience through fear of punishment and retribution, not compliance through consent and approbation.

A society focused on 'law and order' creates an adversarial dialectic between the state and its citizens, whereas when society's emphasis is on the values of justice and righteous, a natural harmony between the nation and its leadership can flourish.

In a Torah society, magistrates and and marshals (police) neither create nor are they above the law. In fact, the opposite, they are held to a higher standard. Even a king is subservient to the Torah.

While the political elite in the State of Israel shout their mantra of 'law and order,' a recent survey by the Midgam Institute (http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/206136), reveals that nearly three quarters of the population thinks that these same elites are buried up to their elbows in corruption.

The Torah demands that there be 'shofitm' (judges or magistrates) and 'shotrim' in every gate. The two go hand in hand. Not only does the Torah recognize that local leadership is key for the vitality of the nation, it suggests that enforcement without adjudication is a detriment to the health of the community. Pushing for a police station in every town, without local courts and judges will eventually lead to a type of a police state, in function, if not in name.

We see this dichotomy through the Bible's description of two very different models of government, that of King Saul's and King David's.

While King Saul's leadership was favorable and popular at the beginning of his rule, when his kingship lost legitimacy (despite retaining the reigns and power), Saul became ruthless and oppressive, lashing out at anyone who he perceived (even without evidence) as a threat. King Saul even ordered the slaughter of the kohenim-priests and the Tabernacle at Nov. (The parallel with the current regime restricting Jewish access to the Mount should not be lost).

Yet, when King David 'loses' the kingdom, by losing the heart of the nation, he accepts the judgment, and despite retaining the tools of power (including a well fortified capitol), he doesn't fight the people's will, but recognizes the judgment leaves. David's stepping down from power, recognizing that he was no longer leading, allowed him to later return to lead the nation. It is no small coincidence either that the Temple (the heart of the nation) plays a central role in David's rule. In fact, it is David's purchase of the field on Mount Moriah, the building of an altar and the bringing of offerings that stops the plague caused by Shaul's destruction of Nov. Justice and righteousness is the salve for strict authoritarianism.

According to the Torah model, the leaders are not only under the same law, they are actually held to a higher standard.

The Torah does not demand fealty to a bureaucratic state mechanism (this is not to suggest that conformance with societal rules and norms is not a value), but rather demands loyalty to G-d, His Torah, and His prophets. Unlike some who have suggested otherwise, an observant Jew does not 'believe in the state,' but rather, it is the observant Jew's duty to push the state into becoming a vehicle of G-d's Will. A state that expresses any other will is an anathema to the Torah ideal, and does not represent the Jewish Nation.