Twelve Reasons Why I'm (Probably) Not Voting in the Upcoming Elections || שתים עשר סיבות למה (מִן הַסְתָם) אני לא אשתתף בבחירות הקרובות

Election fever is in the air. Many people will offer sage advice as to why it's important to vote for a particular party, and even more so, why it is incumbent upon a person to vote in general. However, most elections in Israel find upwards of thirty percent who choose not to participate. Most have difficulty articulating their position. And to be sure, some may have fallen victim to laziness or apathy, but I suspect there are others out there, like me, who actively and decisively choose not to participate in the charade that is called national elections. Here are some of my reasons:

1. No one running represents me. Everyone – every single one – of the people elected to the Knesset has an obligation first and foremost to those that put him into his office. And that is the party, and not the voters. The voters are a means, a tool, that all parties use in order to get as large a representation as possible of their party into the Knesset. This is even institutionalized in Knesset policy through a mechanism known as party discipline. Knesset members are not answerable to the voters, to the citizens of Israel, but to the Party Bureaucracy. It is true that the party, as a mechanism, must have some regard for the voters, and their wishes, but that regard is only a means, a vehicle for getting into office. No one is answerable to the voters; no one has personal accountability. This is the exact opposite of true representation, wherein a represent is not only honor bound to represent his constituents, but will be held accountable, personally for his loyalty and adherence to his mandate. In Torah, a ShaliaH, a representative, stands in the place of the one who appoints him, and if he veers from his mandate his actions are null and void.

2. The State of Israel doesn't represent Israel. That is, it doesn't represent the people of Israel - the Jewish people, nor does it claim to. Those that formed and those that now run the corporate entity called the State of Israel declare quite forcefully, that they represent all the citizens of the corporate state. It neither claims nor aspires to any allegiance to anything Jewish other than a nod to "Jewish values," a very amorphous and ambiguous phrase which has been twisted to mean anything the speaker deems important, even to represent the very opposite of Torah values and principles.

3. The Government of Israel doesn't represent the State of Israel. Further with all the conventions it has signed, and agreements it's made, the State of Israel's first commitment is not even to the benefit and welfare of its citizens. but sacrifices its welfare in favor of these international conventions.

4. The concept of political parties is antithetical to Torah. The very name, in Hebrew, מפלגה, comes from the root פלג, meaning to divide. Unity can not come out of division (it also can't come from uniformity, but that's the subject of another essay). There is a verse in D'varim (Deuteronomy) 14:1, which states, “You are the children of HaShem, your G-d, you shall not Titgodadu.” The simple meaning of that phrase is a prohibition against gashing oneself, particularly in response to the death of a loved ones. However, our sages (Bavli Mesekhet Yoma 13) tell us that there is another meaning, that we should not make ourselves “agudoth agudoth,” that is we should not divide ourselves into factions and sects. The nature of the current political system is to make factions, each faction vying for power. However, the Torah model is that people of many different backgrounds and paths will come together in one “bunch” to find points of consensus and compromise. This is the model of the Sanhedrin, the Great Court, where the sages, representing their various constituencies mold a policy based on truth, compromise and shared goals.

5. The outcome doesn't determine policy. Time and time again, the Israeli electorate has selected a party, and in particular the head of that party based on promises, only to be subsequently betrayed by the person placed in office, who enact policies in complete contradiction to the promises that got him elected. A politician has two agendas. The first is to get in to power, and the second is to stay in power, and they will use any means necessary, most especially trampling, repeatedly, on the good will of the voting population. As a case in point, it has only been the right, those that promise to never surrender territory and uproot its citizens that have done so. In other words, it doesn't really make any difference who one votes for, or not, for the policy is determined outside the parameters of the campaign promises, or the will of the voters.

6. Real power is concentrated in the hands of the judicial elite. Israel, in practice, is run by a powerful oligarchy. Most, though not all of the power is focused in the un-elected and nepotistic court system. Anyone living in Israel for more than a day, will soon come to realize that the true policy brokers and decision makers are the court judges and their minions of legal foot soldiers. None of these offices are chosen by the people, but rather are self -appointed from within the court system, thus only like minded individuals will be able to rise in the ranks of the court system. The court, which sees itself as a protector of democracy, is its greatest violator. It is an oligarchy of massive proportions. Yet, even the legislator can not touch or even question the sanctity of the court, without severe negative repercussions. Therefore, participating in an Israeli election, is akin to the participation in a parliamentary election under any other dictatorship. Its purpose is to dress the system in a veneer of democracy, while reserving the real power and control to those that do not have to answer to the people's will.

7. Participation implies consent. By participating in the election, one has implicitly agreed to the system and its rules. This is true both in a legal and a moral sense. It seems more than a little hypocritical to participate in a selection process and only cry foul, when one's choice isn't chosen. Alternatively, by denying the system's legitimacy, while one may not have any direct influence on policy (an influence that, as demonstrated, is questionable in the first place), one's dissatisfaction is duly noted. The power brokers and players are acutely aware that their legitimacy is dependent upon the participation of the masses in the political process. This is why there is such a push to encourage participation, even from sectors whose political aspirations are contrary to the general policy. Contrary to current wisdom, in truth, the only wasted vote, is the one cast.

8. No party has articulated a vision for the future, or a paradigm for the present with which I can identify. While there are some that have mentioned items with which I might agree, the “visions” of Israel's political parties tend to fall into two basic categories, regardless of the “left” or “right,” orientation or spin. There are those parties that generally see the current paradigm as good and correct. They accept and appreciate the current system in general, and use all of of their resources to protect it, albeit their efforts to orient it towards their other parochial interests and goals. We see this clearly in the larger parties, whose principle platform recently has been to stabilize the system even more in favor of larger blocks of power. Labor, Likud, as well as the so-called Centrist parties all share this vision.

There are other parties who do not accept nor appreciate the current system and hope for a different paradigm. However, not only do they feel powerless to try and replace the system with a better paradigm, they do not feel that it is their role to do so. Rather, they relegate that change, and those who would change it, to a future mystical time, beyond their control. Therefore, they focus their efforts in making sure the system feeds their parochial interests without inflicting too much damage to the community at large. This is as true of Hadash and Meretz as it is of UTJ and Shas.

10. Any party I vote for will choose an unfit Prime Minister. Further, all the parties that I might be inclined to vote for, will, when push comes to shove, recommend someone who I do not choose to be my Prime Minister. Therefore they will not and do not, represent me.

11. Even the so-called “extremist parties” are part of the problem, not the solution. Many have suggested that Otzma is a party that does represent my interests, that it wants to build a Torah society, but that's clearly not its focus. It's declared goal is the removal of hostile Arabs from the borders of Israel. Otzma Yehudit has taken a means and turned it into a principle. By making the removal of (certain) Arabs from Israel the focus of their campaign they have lost all sense of a goal. It might be that a means of achieving a viable Jewish nation state might involved the removal of enemy agents from within its borders (it might also not be the best means available), but to turn that into the goal itself is nothing short of wrong. Worse, it may even be a desecration of HaShem's great Name, for it turns the Torah into an agent of hatred. If my goal is a Torah oriented Jewish nation then I shouldn't even have to mention the removal of Arabs. Those Arabs that find it difficult to cope in such an atmosphere will leave, and those that can fit into such a framework will become loyal “ger toshav.” A political platform should be a vision of construction, not destruction. It should set goals for the fulfillment of that vision, not focus almost entirely about the uprooting of others' visions.

In fact, I would argue, that the Arabs population is not greatest challenge facing the People of Israel today. They are only a reminder of our own failings as a nations to do what is right and necessary for the sake of our own future. The Arabs aren't the problem; we are.

12. My participation in elections is conditioned on three things: real direct and accountable representation, local authority and power, and the building of a Torah oriented community. For me to participate, a party would have to declare that it has no interest in participating in the system as it stands, but comes to uproot it, and replace it with a national constitutional convention, wherein the nation, through direct representation (not parties) would send delegates to create a constitution, based in Torah values, local control and authority for most aspects of public life (save national defense and foreign relations), and that a covenant be made based on a Jewish national consensus.

******************

"

"קדחת הבחירות" באוויר. אנשים רבים יגידו מדוע כדאי וחשוב להצביע למפלגה מסוימת, ואף יותר מזה, מדוע חובה עליך להצביע באופן כללי. עם זאת, ברוב הבחירות בישראל ימצאו יותר משלושים אחוז מהאוכלוסיה שבוחרים שלא להשתתף. הרוב מתקשים לבטא את עמדתם. ואף על פי שיש כאלה שנפלו קורבן לעצלות או אדישות, נראה לי שיש אחרים כמוני, שבאופן פעיל ובנחישות בוחרים שלא להשתתף בהצגה שנקראת "הבחירות". והנה כמה מהסיבות שלי:

1. אין אף אחד שמייצג אותי. לאנשים שנבחרו לכנסת יש התחייבות בראש ובראשונה לאלה שהכניסו אותם למשרדם - כולם - כל אחד ואחד תחת העול הזה. והאמת היא שמי שהכניס אותם לתפקיד היא המפלגה, ולא הבוחרים. הבוחרים הם אמצעים, כלים, שכל המפלגות משתמשים בהם על מנת לקבל נציגות גדולה יותר ככל האפשר של המפלגה בכנסת. הרעיון הזה ממוסד במדיניות הכנסת באמצעות מנגנון הידוע שנקרא "משמעת מפלגתית." חברי הכנסת אינם כפופים לבוחרים, לאזרחי ישראל, אלא לבירוקרטיה מפלגתית. נכון שהמפלגה, כמנגנון, חייבת להיות פתוחה ואוהדת לרצון הבוחרים, אבל רק כאמצעי, ככלי לקבלת "המנדטים." אף אחד לא כפוף לבוחרים; ואין לאף אחד חובת דיווח אישית כלפי האזרחים. זהו ההפך מייצוג אמיתי , שבו נציג מחויב לייצג את בוחריו, לא רק על פי הנכון ועל פי המוסר, אלא שהוא גם יצטרך לתת את הדין, באופן אישי, על נאמנותו למנדט שלו. בתורה, הנציג הוא שליח, שעומד במקום מי שמינה אותו, ואם הוא סוטה מהמנדט שלו, אזי מעשיו בטלים ומבוטלים.

2. מדינת ישראל אינה מייצגת את ישראל. כלומר, היא לא מייצגת את עם ישראל, את העם היהודי, והיא גם אינה טוענת לכך. אלא, שכל אחד שמוביל את הגוף שנקרא "מדינת ישראל" מיום יצירתה ועד היום הזה, כולם מכריזים בכל כוחם, שהם מייצגים את כל אזרחי המדינה, היהודי, הלא יהודי והאנטי יהודי. המדינה לא טוענת ולא שואפת למחויבות לשום דבר יהודי מלבד הנהון ל"ערכים יהודים," ביטוי עמוס, חסר ערך ומשמעות, שכל אחד מעוות אותו והופך אותו כדי לומר כל דבר שברצונו. אפילו משתמשים בו כדי לחזק את ההפך הגמור מעקרונות ערכי התורה.

3. ממשלת ישראל אינה מייצגת את מדינת ישראל. בהמשך, עם כל ההסכמים שהיא חתמה עליהם, והבריתות שהיא כרתה, מדינת ישראל תהא מחויבת בראש ובראשונה לא לטובתם ולרווחתם של אזרחיה, אלא, היא מקריבה את רווחתו וטובתו של האזרח על מזבח האמנות הבינלאומיות שלה.

4. הרעיון של מפלגות פוליטיות מנוגד לתורה. עצם השם, בעברית, "מפלגה," שרשו הוא פילוג, כלומר לחלק. אין אפשרות שאחדות, בכל צורה שהיא, יכולה לבוא מפירוד (היא גם לא יכולה לבוא מאחידות, אבל זהו נושא אחר). יש פסוק בדברים יד:א (בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת:) לפי הפשט, הפסוק אוסר עלינו לשרוט את הגוף, במיוחד על המתים. עם זאת, חז"ל (בבלי, יומא יג) אומרים שיש עוד משמעות לפסוק, שאסור לנו להעשות "אגודות אגודות," כלומר אסור לנו להתפלג לסיעות ולכיתות. התהליך של המערכת הפוליטית הנוכחית הוא לעשות סיעות וכתות, וכל אחד מתחרה לכוח. אבל זאת איננה דרך התורה. אלא, אנשים מרקעים ומכיוונים שונים יתקבצו ביחד ב"אגודה" אחת למצוא נקודות מוסכמות, ולפשר לטובת כולם. זהו המודל של הסנהדרין, בית הדין הגדול, שבו החכמים, מייצגים אנשים שונים, כדי לעצב מדיניות המבוססת על אמת, על פשרה ובמיוחד על מטרות משותפות.

5. התוצאה לא תקבע את המדיניות. שוב ושוב, ציבור הבוחרים הישראליים בחרו במפלגה, ובפרט את הראש של אותה המפלגה על סמך הבטחות שלו, רק כדי לראות שמיד לאחר הבחירות אותו האיש בגד בהם ברגע שהוא נכנס לתפקידו. אחרי שהוא נכנס למשרד, הוא מחוקק מדיניות בניגוד להבטחות שהובילו אותו להיות הנבחר . באופן עקרוני לכל פוליטיקאי יש שתי אג'נדות. הראשונה, שהוא יקבל את השלטון, והשניה שהוא ישאר בשלטון. כל פוליטיקאי ישתמש בכל האמצעים הדרושים, כדי לממש את האג'נדות שלו. ובמיוחד לדרוך, שוב ושוב, על הרצון הטוב של אוכלוסיית הבוחרים. כדוגמה לכך, רק אלה שמבטיחים שהם לא ימסרו שטחים ולא יעקרו את האזרחים, הם אלה שעשו כך. במילים אחרות, לא ממש משנה למי כל אחד מצביע, או לא מצביע, כלל. המדיניות נקבעת מחוץ לטווח ההבטחות של הבחירות ורחוק מרצון הבוחרים.

6. הכוח האמיתי מרוכז בידי האליטה המשפטית. מדינת ישראל, בפועל, מנוהלת על ידי אוליגרכיה חזקה. רוב, אם כי לא כל הכח, ממוקד במערכת בתי המשפט, מערכת שלא עומדת לבחירות ומופעלת באמצעות נפוטיזם ופרוטקציה. כל מי שחי בישראל יותר מיומיים יבין שמנהלי המדיניות ומקבלי ההחלטות האמיתיים הם שופטי בית המשפט ואנשיהם המשפטנים. אף אחד ממשרדים אלה אינו נבחר על ידי העם, אלא הם ממנים את עצמם מתוך מערכת בתי המשפט. וכך רק אנשים בעלי אותה השקפת עולם יכולים לעלות בסולם מערכת בתי המשפט. בית המשפט, שרואה את עצמו כמגן הדמוקרטיה, הוא אויבה הגדול ביותר. זוהי אוליגרכיה חזקה ביותר. ובכל זאת, אפילו המחוקק לא יכול לגעת בה או אפילו להטיל ספק בקדושתו של בית המשפט, ללא השלכות שליליות חמורות. לכן, השתתפות בבחירות בישראל, דומה להשתתפות בבחירות לפרלמנט בכל שלטון עריץ אחר. המטרה היא להלביש את המערכת במעטה של דמוקרטיה, תוך שמירת הכח האמיתי והשליטה לאלה שאין להם ענין להענות לרצונו של העם.

7. השתתפות כהסכמה. על ידי השתתפות בבחירות, בעצם כל אחד מסכים במשתמע למערכת ולכללים שלה. כן הדבר במובן המשפטי והמוסרי. זה נראה יותר מצבוע להשתתף בתהליך בחירות ולפסול אותו כאשר מושא בחירתו לא נבחר. לחלופין, על ידי שלילת הסמכות (הלגיטימיות) של המערכת דרך אי השתתפות, חוסר שביעות רצונו של אותו אחד כן יצוין כדין. ואף על פי שאין לא אפשרות להשפעה ישירה על המדיניות (השפעה של מי שמצביע, כפי שהודגם, מוטלת בספק מלכתחילה), קולו נשמע. בעלי הכח והשחקנים מודעים היטב לעובדה שהלגיטימיות שלהם תלויה בהשתתפות של ההמונים בתהליך המדיני. זאת הסיבה מדוע יש דחיפות לעידוד ההשתתפות, אפילו ממגזרים ששאיפותיהם הפוליטיות מנוגדות למדיניות הכללית. בניגוד להבנה הרווחת, למען אמת, ההצבעה המבוזבזת בלבד, היא הקול שהצביע.

8. אין מפלגה עם חזון לעתיד, או תוכנית להווה, שאני יכול להזדהות אתם. אמנם, יש כמה מפלגות שהזכירו פריטים שבהם אני מסכים, "החזון" של המפלגות הפוליטיות בישראל נוטה ליפול לאחת משתי קטגוריות בסיסיות, ללא קשר לנטייה או ספין ל"ימין," או " שמאל." יש מפלגות שבדרך כלל רואים את הפרדיגמה הנוכחית כטובה ונכונה. הם מקבלים ומעריכים את המערכת הנוכחית באופן כללי, ומשתמשים בכל האמצעים שלהם כדי להגן עליה, ועם זאת לכוון אותה למימוש האינטרסים והמטרות הקרתניים שלהם. רואים את זה בבירור עם המפלגות הגדולות, שעיקרון פלטפורמה לאחרונה היה לייצב את המערכת עוד יותר לטובת הגופים והגושים הגדולים של הכוח. עבודה, ליכוד, וכמו כן המפלגות שנקראות ה"מרכז", כולם משתפים בחזון הזה.

ויש מפלגות אחרות שאינן מקבלות ולא מעריכות את המערכת הנוכחית ומקוות לפרדיגמה אחרת. עם זאת, אין להם לא כוונה ולא רצון לשנות את המערכת לפרדיגמה טובה יותר. הם לא רואים בזה את תפקידם. במקום זה, הם מעבירים את התפקיד והשינוי הזה לישות ולזמן מיסטי שנמצא בעתיד ומעבר לשליטתם. לכן, הם ממקדים את מאמציהם בלוודא שהמערכת מזינה את האינטרסים הצרים שלהם, ללא גרימת נזק רב מדי לקהילה בכללותה. זה נכון לגבי חד"ש ומרץ כפי שהוא שזה נכון ליהדות התורה ולש"ס.

10. כל המפלגות יבחרו ראש ממשלה שאינו ראוי. המשימה הראשונה לכל המפלגות היא להמליץ לנשיא את מי הם רוצים למנות כראש הממשלה. והם ימליצו על מישהו שאיני רוצה בו, ויתר על כן שאינו ראוי להיות ראש על פי הלכה. לכן המפלגות לא מייצגות אותי ולא את רצון הרבה מהבוחרים.

11. אפילו "המפלגות הקיצוניות" כביכול הן חלק מהבעיה, ולא מהפתרון. הרבה אמרו לי שמפלגת עוצמה יהודית מייצגת את האינטרסים שלי, שהיא רוצה לבנות חברה תורנית, אבל לצערי, ברור לי שזה לא המיקוד שלה. המטרה המוצהרת שלה היא לסלק את הערבים העוינים מגבולות ישראל. עוצמה יהודית לקחה אמצעי והפכה אותו לעיקרון. על ידי ביצוע סילוק הערבים (מסוימים) מישראל למוקד של מסע הפרסום שלהם הם איבדו כל תחושה של מטרה. יכול להיות שזהו אמצעי טוב להשגת מדינת לאום יהודית בת-קיימא. (אבל גם יכול להיות שיש אמצעים טובים יותר). אבל, להפוך את זה למטרה עצמה הוא לא נכון ולא צודק. ועוד יותר גרוע, יכול להיות שזה יגרום חילול שמו הגדול של הקב"ה, כי הופכים את התורה לסוכן של שנאה. אם המטרה שלי היא העם יהודי על פי תורה, אזי איני צריך להזכיר את הסרתם של הערבים. ערבים שמתקשים להתמודד באווירה כזאת יעזבו, ואלה שיכולים להתאים למסגרת כזו יהפכו להיות "גר תושב" נאמן. מצע מדיני צריך להיות חזון של בנייה, לא של הרס. הוא צריך להגדיר מטרות להגשמת החזון הזה, ולא להתמקד, כמעט לחלוטין, על עקירת החזון של אחרים.

למעשה, הייתי טוען, שהאוכלוסייה הערבית היא לא הבעיה הגדולה ביותר של עם ישראל היום. הם רק תזכורת לכישלונות שלנו כאומה, לעשות את הנכון, הצודק והכרחי למען העתיד שלנו. הערבים אינם הבעיה; הבעיה היא אנחנו.

12. השתתפותי בבחירות מותנית בשלושה דברים: ייצוג אמיתי ישיר ומחייב, סמכות וכוח מקומיים, ובניית קהילה תורנית. כדי שאני אשתתף, המפלגה תצטרך להצהיר כי אין לה עניין בהשתתפות במערכת כפי שהיא, אלא היא מגיעה כדי לעקור אותה, ולהחליפה בכנס ארצי חוקתי, שבו האומה, באמצעות ייצוג ישיר (לא מפלגות) תשלח נציגים כדי ליצור חוקה, שמבוססת על התורה. שליטה וסמכות מקומית לרוב החיים הציבוריים (ובפרט הביטחון הלאומי, ויחסי חוץ), וכי תעשה ברית בעם על בסיס של הסכמה לאומית יהודית.

What Can Hamas Possibly Hope to Gain?

The question is on everyone's lips in Israel. What can Hamas possibly hope to gain from this latest round in the conflict? Can't they see that they are out-gunned and outmatched? How can they possibly hope to win this war?

The sad and horrible truth is, they are winning. They are winning and their victory, in this round and in previous rounds of the conflict are tangible and measurable.

While it is true that Hamas has suffered more casualties, and their physical infrastructure is being decimated, none of these are factors in defeating Hamas. In fact, the opposite is true, for these factors actually play into the overall long term strategy of Hamas.

Yes, Hamas has a strategy. And that is the main reason for their success. They have goals and they are meeting them.

From a strategic perspective, the main difference between Hamas and Israel is that Hamas knows what it wants and is prepared for a long drawn out conflict that could take decades to achieve its goals. Israel, as a society, doesn't know what it wants, except that it wants “it,” to stop, and thus is not prepared for any sustained campaign. Israel wants quiet; it is not seeking victory. Not only isn't Israel seeking to victory, it isn't even sure how to define that victory.

Hamas' goal is clear. It wants to eradicate the State of Israel. It wants to destroy the Jewish dream of redemption and replace it with another Arab Muslim state. Frankly their goal isn't any different from that of the Palestinian Authority, which is why they are able to work together, using different tactics to achieve the same strategic objectives. They recognize that the fulfillment of their is not immediately achievable, but they are willing to accomplish their objectives in stages.

To this end, Hamas' current “military” objectives are two fold. They want to wear Israel society down, to disrupt the daily live of the Israelis, and to increase the tension and anxiety of the average Israeli. They want Israel to despair of having a quiet “normal” life. Their second objective to “expose” Israel as the oppressor and aggressor, in their own society, in Israeli society and in the eyes of the world. The more damage Israel does, the more citizens Israel kills, accomplishes this goal, no matter how much “restrain” Israel uses, or the reasons for the casualties.

Israel continually plays into the hand of Palestinians. Israel allows Hamas to define the conflict, and set the rules of engagement. Israel is always reacting, defending. It is never proactive; It doesn't define and achieve clearly defined military goals. Israel hasn't any strategic vision for success. Instead, Israel continually stresses that its operation is limited, continually tries to legitimize every action, agonizes over every casualty, theirs and ours, and apologize for any perceived excess.

The longer the conflict persists, the more Israel's position is eroded.

Hamas can be confident that Israel will not eliminate the organization. Other organizations and states (including Israel) will pay for the rebuilding of the physical infrastructure.

Israel is as afraid of winning the conflict as it is of losing.

The more Israel acts like a foreign occupier and not the legitimate indigenous nation, the more it justifies the others claims. The more it cedes territory and position in an effort to be “fair and just,” the more it undermines its own existence.

As long as there are two competing claims to the same land, there will never be quiet, there will always be tension and conflict, and the more Israel accepts the others claim, the more it undermines its own.

Israel really has only one choice if it wants to survive, and that is to claim and take ownership and control of all the territory between the Jordan River and the Sea. The sixty year War of Attrition must be brought to a conclusion. It must apply its sovereignty to all its territories and eradicate any competing claimant. That would be the only way to insure peace. Any other “solution” will only bring Israel the quiet of the grave.

Qidush HaShem in The City of HaShem

Let me point out the Qiddush HaShem (Sanctification of Gd's name) for those that fail to see it:

When 60 ribo (600,000) of Jews publicly accept the Yoke of Heaven it is a Qiddush HaShem, by definition.

It is *NOT* rationale to conclude that the performance of a mitswah (Qidush HaShem is a mitswah) is contingent upon it being favorable in the eyes of non (or non observant) Jews.

When 400-600,000 people demonstrate to express their opinion peaceably (even if you might not agree with their opinion), without violence, vandalism or disorder, no matter who it is, that is a sanctification of Gd's Name.

בין שתי ציוניות

מאז כניסתה של "הציונות המודרנית," הייתה לתנועה הפוליטית-החברתית מתח פנימי ועמוק מאד.  עם הקמת המדינה, והניצחון ורכישת שטח, המתח העמיק.  ה"איום של שלום" הנוכחי יצר משבר של דיסוננס שאי אפשר להתעלם ממנו.  בשורשו, הוא משבר של זהות :  מהי ציונות?  מהי מטרתה של קיומיה?

לכן יש כל כך הרבה אנשים שמדברים בשם "ציונות" מעמדות שונות ומנוגדות לחלוטין.  ולפעמים אפשר לשמוע שתי הקולות האלה מאותו בן אדם, כפי שאנשים רבים, ובמיוחד אלה שהיו מעורבים בפוליטיקה, מזדהים עם חלקים משתי הצורות.

בצד אחד לפי צורת הציונות של הרצל, ציונות כבר הגשימה את מטרתה, ולכן הפכה להיות לא רלוונטית.  וזו התופעה שנקראת "פוסט ציונות."  הציונות של הרצל קמה כדי לענות על השאלה הנצחית ומטרידה, ה"שאלה היהודית."  לא רק שאלה ליהודים אלא לעולם, שבמשך מאות שנים נאבק עם אותה השאלה:  מה לעשות עם היהודים?  בעוד רבים של "הפתרונות" שהוצעו לשאלה זו היו די נוראיים, הרצל, במאמץ האדיר שלו, לא סטה באופן קיצוני מהפרמטרים והמגבלות הבסיסיים של "הבעיה."  היהודים, כקבוצה לאומית דתית חברתית, עומדים בנפרד משאר הציביליזציה.  הם  לא מסוגלים או מסרבים להשתלב עם שאר העולם.  כתוצאה מכך, על פי צורתה של הציונות של הרצל, היהודים נרדפו.  הקמת מדינה מודרנית "נורמאלית" ליהודים נועדה כדי להקל על השתלבותו של העם היהודי עם משפחות העולם, ובאותו זמן לספק מקלט, מהרדיפות.

עם זאת, יש קול אחר.  קול עתיק ועמוק יותר, קול של ציונות שמהדהדת, ותמיד הדהד, בלבם של היהודי אפילו הציני והפרגמאטי ביותר.  זה קולו של הציונות הגאולתית.  בפרדיגמה של הציונות הזו, מדינת ישראל אינה אלא שלב בתהליך התגלגלות הרף של הגאולה השלימה, גאולה שמוגדרת בחיבור בין עם ישראל לאלוקי ישראל בארץ ישראל.  זהו תהליך של ציונות שמגיע לשיאו במילוי תפקיד של ישראל כאור לגויים - מורה ודוגמא ומנהיג - לשאר העולם, והוא מתבטא בבניין בית המקדש בהר המוריה.

כאשר יש קולות שבוכים שיהודים לא יכולים לגור תחת "שלטון זר" (כי זה לא בטוח) או שהם צריכים לסרב לאזרחות הספרדית (בגלל אנחנו "לא יכולים לסמוך על הגויים"), אנחנו שומעים הדים מהציונות של הרצל, ציונות גלותית.  ציונות גאולתית לא שואלת איך יהודים יכולים לגור תחת שלטון זר, אלא איך יכולה להיות ארץ ישראל בשלטון זר.  ועוד יותר, איך אפשר ש"המדינה היהודית" מנוהלת על ידי ערכים וחוקים זרים?

ציונות גאולתית אינה מאוימת מממשלה שמנסה לכפר על העבר שלה.  היא אינה "פוחדת מההגויים", אלא מכירה במשימתה לגאול את העמים האחרים מתרדמתם הרוחנית והמוסרית שלהם.

לציוניות גאולתית, מדינת ישראל היא לא "פיצוי" לפשעי האנושות שבוצעו נגד עם ישראל.  היא לא רואה את בני ישראל כקורבנות של היסטוריה.  אלא, היא רואה את קיבוץ הגליות לארץ ישראל כמימוש הבטחה הנצחית של אלוקי ישראל.  ציונות  גאולתי רואה בזה חובה להיות נאמנת להבטחה ולעזור ולאפשר הביצוע המלא שלה. 

הציונות של הרצל, במיוחד בשנים הראשונות, שאבה את הנטייה הטבעית החזקה של הציונות הגאולתית שמושתלת בכל נשמה יהודית.  אבל, הגורל של הציונות של הרצל גורל שווא, שנכשל.  הנס של ישראל לא יכול להיות מקוצץ בפרגמטיזם.  כל ניסיון לעשות זאת יעקב את הכול.

הגיע הזמן לציונות הגאולתית להפסיק להקשיב (ולהחזיר על) ההדים של הרצל.  אין שום "בעיה יהודית" לפתור, אלא רק הבטחה יהודית להשלים. 

A Tale of Two Zionisms

Since the advent of "modern Zionism" the political-social "ism" has been the subject of a very deep internal tension.  With the creation of the State of Israel, the military victories and acquisition of territory, the tension deepened.  The current "threat of peace," has created a crisis of dissonance that cannot be ignored.  At its root it is an identity crisis:  What is Zionism?  What is its purpose, its reason d'êtres?

This is why so many, speaking in the name of "Zionism," voice such disparate and contrary positions.  Even many individuals are found to sometimes speak in "two voices," as many individuals, particularly those involved in politics have affinities for aspects of both models.

On the one hand, according to the Herzelian model of Zionism, it has already fulfilled its purpose and has therefore become irrelevant.  This is the phenomena of the so-called "Post-Zionism."  Herzelian Zionism came into existence to answer the eternal and troubling "Jewish Question."  This wasn't only a question for Jews, as the world had for centuries struggled with the same question: What to do with the Jews?  While many of the "solutions" proffered to this question were quite horrendous, Herzl, in his monumental effort, did not radically stray from the basic parameters and constraints of the "problem."  The Jews, as a social religious national group, stood apart from the rest of civilization, unable or refusing to integrate with the rest of the world.  As a result, according to the model, Jews were subject to persecution.  The establishment of a modern "normal" state for the Jews was intended to facilitate the Jewish nation's integration into the family of nations, while at the same time provide a haven, and refuge from persecution.

Yet, there is another voice, an older, deeper voice of Zionism that resonates, and has always resonated in the hearts of even the most cynical and pragmatic Jew.  This is the voice of Redemptive Zionism.  Within this paradigm of Zionism, the State of Israel is but a step in the continually unfolding process of redemption, a redemption that is defined through the unification of the people of Israel with the God of Israel in the Land of Israel.  It is a process of Zionism that culminates in the fulfillment of Israel's role as a light, a teacher and example, a leader to the rest of the world, and is symbolized through the building of the Temple on Mount Moriah. 

When there are voices decrying that Jews cannot live under "foreign rule" (because it's not safe), or that they should refuse the Spanish citizenship (because we "can't trust the goyim), these are echoes of the Herzelian Zionism.  A Redemptive Zionist would not ask how Jews could live under foreign rule, but rather, how could the Land of Israel be under foreign rule?  And further, how can the Jewish State be run by foreign rules? 

Redemptive Zionists are not threatened by a government trying to make amends for its past.  They are not "afraid of the goyim," but rather recognize their mission to redeem the other nations from their spiritual and moral slumber.

For Redemptive Zionists, the State of Israel is not "compensation," for the crimes of humanity have perpetrated against the nation of Israel.  It doesn't see Israel as victims.  Rather, it sees the ingathering of the nation of Israel to the Land of Israel as the fulfillment of an eternal promise by Gd.  Redemption Zionists see it as incumbent to remain loyal to that promise and to help enable its complete fulfillment. 

Herzelian Zionism, particularly in the early years, siphoned the strong natural inclination of Redemptive Zionism that is implanted in every Jewish soul.  But the goals of Herzelian Zionism are a false destiny, and are therefore doomed to fail.  The miracle of Israel can not be truncated by the pragmatism.  Any attempt to do so will only set back the entire enterprise. 

It is time for the Redemptive Zionists to stop listening to the echoes of Herzl.  There is no Jewish problem to solve, only a Jewish promise to fulfill.

It's the System Stupid --- היא המערכת, טיפש!

When a system has everyone more or less playing by the rules and achieves the level of dysfunction we now have, it's time to stop looking for a scapegoat and understand that the problem is the system itself.

 

*** The English Version follows the Hebrew ***

כאשר מערכת גורמת את כולם, פחות או יותר,ל שחק לפי הכללים ומשיגה את רמת האי-תפקוד שיש לנו עכשיו, אז הזמן הגיע להפסיק לחפש "שעיר לעזאזל" ולהבין שהבעיה היא במערכת בעצמה.

            כולנו מכירים את הסיפר של "חכמי חלם" על דרך המסוכנת שעבר את ההרים.  הייתה נקודה מסוימת בכביש ש רכבים רבים התהפכו ונפלו מהצוק לעמק שמתחת.  אז, חכמי חלם החליטו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לבנות בית חולים  למטה בעמק.

            כולנו מכירים את הסיפור, אבל במקום ללמוד ממנו, אנחנו מתעקשים לחזור עליו, במחשבה שבית החולים שלנו בעצם יהיה פתרון אמיתי.

            הגיע זמן להפסיק את בניית בתי חולי בעמק. הגיע הזמן לעלות את ההר ולתקן או לשנות את הכביש לחלוטין.
 

            הבעיות ידועים. בית היהודי ויש עתיד זיהו מספר בעיות בחברה ישראלית. דברים לא עובדים, כלי רכב ואנשים נופלים מהצוק, אבל הם פשוט מציעים "ספין" שונה על פתרונות "ביתי חולים ברצפת העמק".

            בואו לדבר דוגרי, רוב "הבעיות הבוערות" האלה, אף שהם פופוליסטיות מענגות הקהל, הם לא הולכים לעשות שום שינויים אמיתיים באי פונקציות בחברה הישראליות. הם לא מקדמים אותנו קרוב יותר למטרה.

            אה, מה מטרה, אתם שואלים? אולי הוא צריך להיות הדיון הראשון והחשוב ביותר שיהיה לנו בישראל.  מה המטרה שלנו? למה אנחנו משתמשים במעבר המסוכן וקטלני כזה? לאן אנחנו מנסים להגיע?

            ככל שאנו מתקרבים האביב היהודי - האביב - שבו הוא אמור להיות חודש הראשון שלנו בחודשים, אולי כדאי להסתכל מאפה באנו ומה שמצופה ממנו כעם, ואז אולי נוכל להבין לאן אנחנו צריכים ללכת.  ברגע שאנחנו עושים את זה, אני בטוח שאנחנו מספיק אומה חכמה כדי להבין איך לבנות כביש בטוח וברור לאפה אנחנו צרכים להגיע.

            כאשר מערכת גורמת את כולם, פחות או יותר,ל שחק לפי הכללים ומשיגה את רמת האי-תפקוד שיש לנו עכשיו, אז הזמן הגיע להפסיק לחפש "שעיר לעזאזל" ולהבין שהבעיה היא במערכת בעצמה.

            בית יהודי ויש עתיד כבר הוכיחו שאפשר להחזיק את הממשלה כשבויה ולאלץ עניין אם רוצים. עכשיו אולי, הגיע זמן לבחור נושא טוב יותר, שממש יעזור לנו להגשים את ייעודנו כעם יהודי.

It's The System Stupid

            Most people are familiar with the old "Wise Men of Chelm" story about a particularly dangerous and steep mountain pass.  There was a particular point on the road where many vehicles overturned and fell down the cliff into the valley below.  So, the Wise Men of Chelm decided the best thing to do was to build a hospital at the bottom of the hill.  

            Of course, we all know the story, but instead of learning from it, we insist to repeat it, thinking that our hospital will actually be a real solution to the problem.

            It's time to stop building valley hospitals.  It's time to climb the mountain and fix or change the road completely.

            Bayit Yehudi (The Jewish Home) and Yesh Atid (There is a Future) have identified a number of problems with Israeli society.  Things aren't working, vehicles and people are falling off the cliff face, but they are just offering a different spin on the "hospital on the valley floor" solutions. 

            Let's face it, most of these "burning issues," though clearly populist crowd pleasers, aren't going to make any real changes in the way Israeli society functions or fails to function.  It's not getting us any closer to the goal.

            What goal, you ask?  Ah, maybe that would be the first, and most important discussion we have in Israel.  What is our goal?  Why are we using this precarious and seemingly fatal mountain pass?  Where are we trying to get to? 

            As we approach the Jewish Spring – Aviv – that which is supposed to be the first of our months, maybe we should take a look at where we have come from, what is expected of us as a People, and then we might be able to figure out where we need to go.  Once we do that I'm sure we are a clever enough nation to figure out how to build a safe and clear road to our destination.

            When a system has everyone more or less playing by the rules and achieves the level of dysfunction we now have, it's time to stop looking for a scapegoat and understand that the problem is the system itself. 

            Bayith Yehudi (Jewish Home) and Yesh Atid (There is a Future) have already proven that they can hold a government hostage and force an issue if they want to.  Now maybe, it's time to choose a better issue, one that will actually help us fulfill our destiny as a Jewish Nation.

I hope I'm Wrong אני מקווה שאני טועה ...

*******The English version follows the Hebrew*******

אני עוקב אחרי המשא ומתן על קואליציה עם אותו הלם שמישהו רואה תאונת דרכים:  נורא מדי להסתכל, אבל אי אפשר לסגור את העניים ולמנוע עצמו ללא לצפות.
 

אני אחד מאלה מיהודה ושומרון שלא הצביע "לבית יהודי."

אני כמעט תמכתי בו – כמעט.  בכל הדברים לקראת  הבחירות היו נקודות - דברים שבנט אמר, רעיונות המציאו, ותוכניות שהציגו – שגרם לי לחשוב שאולי הפעם, אולי מפד"ל (המפד"ל שפעם) באמת חזר לתשובה.   היו לי רגעים של תקווה, אמנם היא הייתה אותה תקווה  של בעל שכבר נתפס זמן רב את אשתו במצבים חשודים, אבל בכל זאת הייתה תקווה.

ואז קרה משהו שהורד לי את התקווה.  באמת, אניני יכול לבטא את מה היו אותם הדברים, אבל הם חזרו אותי לעמדה של "לחכות ולראות."  חשד דחף את תקוותיי, ובסופו של דבר, לא הצבעתי לבית יהודי, ואף על פי כן קיוויתי שאני טועה.

אבל עכשיו, אני חייב להודות, אני לא מתחרט על ההחלטה שלי בכלל.  "ודנה כתבה די רשים:  מנא ,מנא, תקל, ופרסין (דניאל ה:כה)."  מפד"ל הישן עדיין חי.  המפלגה שבגדה בארץ ישראל – יש להם אחריות מאליות שנתנו  האפשרות של ההתנתקות לצאת לפועל,  ובכך יצירו אפשרות "ניתוק" בין ארץ ישראל ועם ישראל - כעת אמרו לבגוד בתורת ישראל, ולעודד "ניתוק" בין העם לתורת ישראל.

להיות ברור, אני לא אוהד של השקפת עולמו של הציבור הליטאי החרדי.  אני לא חסיד של מבט עולם של ה"ישיביש," מבט עול הנוכחי שלו שמתעלם ממה כתוב בתורה והכתובה שלהם ושולח נשיהם לבעלות אחרת חוץ הבית כש אנשיהם יכול להחביא עצמם בתוך הישיבות בלי ללמוד ממש.  וקשה לי להאמין שהגאולה שלימה תתממש דרכם.  באמת נראה לי שהם עושים ממאמץ טוב ביותר, במודע או שלא, כדי לעכב את גאולה כמה שאפשר.

עם זאת, בית יהודי לא בצד נכון במלחמה המערבולת הפוליטית הנוכחית.  בואו להיות ישר ולדבר דוגרי לרגע.  הוויכוח הוא לא על הסחת הדעת של "ניטל שווה", אלא על אך להופך ולהכניע התורה למדינה.

הטעונות, על ממון, שווה בנטל וכדומה, כולם כל לסיח הדעת, תחבולות לכסות הטענה המרכזית לכפות סקטור מסוים (שמפחיד פחד מוות את כל המגזרים האחרים), לקבל את הערכים ואת אורח החיים של הסקטורים האחרים.  בקיצור אנחנו בהמשך של התהליך הניסיון להפוך היהודי לישראלי החדש.

והוא קרב שמפד"ל כבר וותר עליו, בכניעת התורה לעליונות של המדינה, במיוחד במונחים של ארץ ישראל, אבל גם כמו כן בנושאים רבים אחרים,  כגון לכפות על בחורים להקשיב לקול אישה ל"טובת המדינה."

וכמו רוב אנשים נכנעים הם רוצים שאחרים ייכנעו גם.  לכן, הם רוצים לכפות על החרדים לקבל תפישת העולם שהמדינה מעל הכול, כולל התורה.  למטרה הזאת, מפד"ל משתמש בנושא של שירות צה"ל (שאפילו בנט בעצמו אמר שהצבא גדולה מדי להיות יעילה) לכפות עליהם להיות כמו הם, לקבל ערכים שלהם.  וגרוע מכך, למטרה שאת בנט הכניס מפד"ל לברית עם דמות, באהבה מוצהרת, מכחיש את עצם העקרונות וערכים המצהרים של מפד"ל.  לפיד הצהיר באופן ברור שמטרתו היא לא לשבור את "המונופול החרדי על תורה, אלא להחסיר את ההגמוניה של שומרי תורה בכלל בארץ (לפיד אמר מפורש הוא רוצה לתת כוח ללא אורתודוקסים בארץ).  ולאחר שנכנע העקרונות שלו לשם האינטרסים המיידי שלו (בדיוק כפי שהם עשו כך בהתנתקות), לא יהיה למפד"ל כוח לעצור אותו.  

I've been following the coalition negotiations in Israel with the same fascination one watches a car crash:  It's too horrible to watch, but you can't take your eyes off it.

I'm one of those people living in Yehudah and Shomron (Judea and Samaria – the Territories) who didn't vote for Bayit Yehudi (Jewish Home). 

I almost did support them - almost.  In the time leading up to the election, there were things that Bennett said, ideas offered, and plans made that made me think that maybe this time, maybe Mafdal (the old NRP) has really been reformed.  For a moment I had hope.  Granted it was the hope of a man who had already caught his wife too many time in compromising situations, but it was still hope. 

Then something happened that shook my hope.  I'll be honest, I can't articulate what those things were, but they pushed me back into a wait and see attitude.  Suspicion crowded out my hope, and, in the end I didn't vote for them.  I thought, even hoped that I was wrong.

But now, I have to admit, I do not regret my decision at all.  The writing is on the wall.  The old "Mafdal" (NRP) still lives.  The party that betrayed the Land of Israel – they are bear ultimate responsibility for allowing the Disengagement to take place, and thus allowed for a creation of  "disconnect" between the Land of Israel and the People of Israel – will now betray the Torah of Israel, and encourage a "disconnect" between the nation the Torah.

To be clear, I am not a fan of the worldview of the Lithuanian "Haredi" community.  I am not a proponent of the current Yeshiva world mentality, and I find it difficult to think that the final redemption will be realized through their agency.   In fact, I suspect that they are doing their best, consciously or not, to delay the final redemption as long as possible. 

That said, Bayit Yehudi is on the wrong side of the battle in the current political maelstrom.  For, let's be honest, the debate isn't about the red herring of "equal burden," but rather about making the Torah subservient to the state. 

The arguments, about funding, equal burden etc. are ALL red herrings, a thinly veiled ruse for the central argument of trying to force a certain sector that's scaring the pants off all the other sectors, to accept the VALUES and lifestyle of those other sectors. It's a continuation of trying to "Israelize" the Jew.

This is a battle that Mafdal/NRP had already conceded, at least in terms of the Land of Israel, as well as many other issues such as the forcing of young man to listen to a woman sing. 

And, now, they want force the Haredim to also accept such a worldview, and it is using the issue of army service (of which Bennett himself has already said is too big to be effective) to coerce them to accept it.   Worse, Bennett has brought the Mafdal/NRP into an alliance with a figure who, though in professed love not hate, denies the very principles and values for which it supposedly stands.  Lapid has clearly stated he doesn't just want to break the Haredi "monopoly" on Torah, but the Orthodox hegemony one as well.  And having surrendered their ideals to expediency (just as they were with the Disengagement), Mafdal/NRP will be powerless to stop him.