Qidush HaShem in The City of HaShem

Let me point out the Qiddush HaShem (Sanctification of Gd's name) for those that fail to see it:

When 60 ribo (600,000) of Jews publicly accept the Yoke of Heaven it is a Qiddush HaShem, by definition.

It is *NOT* rationale to conclude that the performance of a mitswah (Qidush HaShem is a mitswah) is contingent upon it being favorable in the eyes of non (or non observant) Jews.

When 400-600,000 people demonstrate to express their opinion peaceably (even if you might not agree with their opinion), without violence, vandalism or disorder, no matter who it is, that is a sanctification of Gd's Name.

בין שתי ציוניות

מאז כניסתה של "הציונות המודרנית," הייתה לתנועה הפוליטית-החברתית מתח פנימי ועמוק מאד.  עם הקמת המדינה, והניצחון ורכישת שטח, המתח העמיק.  ה"איום של שלום" הנוכחי יצר משבר של דיסוננס שאי אפשר להתעלם ממנו.  בשורשו, הוא משבר של זהות :  מהי ציונות?  מהי מטרתה של קיומיה?

לכן יש כל כך הרבה אנשים שמדברים בשם "ציונות" מעמדות שונות ומנוגדות לחלוטין.  ולפעמים אפשר לשמוע שתי הקולות האלה מאותו בן אדם, כפי שאנשים רבים, ובמיוחד אלה שהיו מעורבים בפוליטיקה, מזדהים עם חלקים משתי הצורות.

בצד אחד לפי צורת הציונות של הרצל, ציונות כבר הגשימה את מטרתה, ולכן הפכה להיות לא רלוונטית.  וזו התופעה שנקראת "פוסט ציונות."  הציונות של הרצל קמה כדי לענות על השאלה הנצחית ומטרידה, ה"שאלה היהודית."  לא רק שאלה ליהודים אלא לעולם, שבמשך מאות שנים נאבק עם אותה השאלה:  מה לעשות עם היהודים?  בעוד רבים של "הפתרונות" שהוצעו לשאלה זו היו די נוראיים, הרצל, במאמץ האדיר שלו, לא סטה באופן קיצוני מהפרמטרים והמגבלות הבסיסיים של "הבעיה."  היהודים, כקבוצה לאומית דתית חברתית, עומדים בנפרד משאר הציביליזציה.  הם  לא מסוגלים או מסרבים להשתלב עם שאר העולם.  כתוצאה מכך, על פי צורתה של הציונות של הרצל, היהודים נרדפו.  הקמת מדינה מודרנית "נורמאלית" ליהודים נועדה כדי להקל על השתלבותו של העם היהודי עם משפחות העולם, ובאותו זמן לספק מקלט, מהרדיפות.

עם זאת, יש קול אחר.  קול עתיק ועמוק יותר, קול של ציונות שמהדהדת, ותמיד הדהד, בלבם של היהודי אפילו הציני והפרגמאטי ביותר.  זה קולו של הציונות הגאולתית.  בפרדיגמה של הציונות הזו, מדינת ישראל אינה אלא שלב בתהליך התגלגלות הרף של הגאולה השלימה, גאולה שמוגדרת בחיבור בין עם ישראל לאלוקי ישראל בארץ ישראל.  זהו תהליך של ציונות שמגיע לשיאו במילוי תפקיד של ישראל כאור לגויים - מורה ודוגמא ומנהיג - לשאר העולם, והוא מתבטא בבניין בית המקדש בהר המוריה.

כאשר יש קולות שבוכים שיהודים לא יכולים לגור תחת "שלטון זר" (כי זה לא בטוח) או שהם צריכים לסרב לאזרחות הספרדית (בגלל אנחנו "לא יכולים לסמוך על הגויים"), אנחנו שומעים הדים מהציונות של הרצל, ציונות גלותית.  ציונות גאולתית לא שואלת איך יהודים יכולים לגור תחת שלטון זר, אלא איך יכולה להיות ארץ ישראל בשלטון זר.  ועוד יותר, איך אפשר ש"המדינה היהודית" מנוהלת על ידי ערכים וחוקים זרים?

ציונות גאולתית אינה מאוימת מממשלה שמנסה לכפר על העבר שלה.  היא אינה "פוחדת מההגויים", אלא מכירה במשימתה לגאול את העמים האחרים מתרדמתם הרוחנית והמוסרית שלהם.

לציוניות גאולתית, מדינת ישראל היא לא "פיצוי" לפשעי האנושות שבוצעו נגד עם ישראל.  היא לא רואה את בני ישראל כקורבנות של היסטוריה.  אלא, היא רואה את קיבוץ הגליות לארץ ישראל כמימוש הבטחה הנצחית של אלוקי ישראל.  ציונות  גאולתי רואה בזה חובה להיות נאמנת להבטחה ולעזור ולאפשר הביצוע המלא שלה. 

הציונות של הרצל, במיוחד בשנים הראשונות, שאבה את הנטייה הטבעית החזקה של הציונות הגאולתית שמושתלת בכל נשמה יהודית.  אבל, הגורל של הציונות של הרצל גורל שווא, שנכשל.  הנס של ישראל לא יכול להיות מקוצץ בפרגמטיזם.  כל ניסיון לעשות זאת יעקב את הכול.

הגיע הזמן לציונות הגאולתית להפסיק להקשיב (ולהחזיר על) ההדים של הרצל.  אין שום "בעיה יהודית" לפתור, אלא רק הבטחה יהודית להשלים. 

A Tale of Two Zionisms

Since the advent of "modern Zionism" the political-social "ism" has been the subject of a very deep internal tension.  With the creation of the State of Israel, the military victories and acquisition of territory, the tension deepened.  The current "threat of peace," has created a crisis of dissonance that cannot be ignored.  At its root it is an identity crisis:  What is Zionism?  What is its purpose, its reason d'êtres?

This is why so many, speaking in the name of "Zionism," voice such disparate and contrary positions.  Even many individuals are found to sometimes speak in "two voices," as many individuals, particularly those involved in politics have affinities for aspects of both models.

On the one hand, according to the Herzelian model of Zionism, it has already fulfilled its purpose and has therefore become irrelevant.  This is the phenomena of the so-called "Post-Zionism."  Herzelian Zionism came into existence to answer the eternal and troubling "Jewish Question."  This wasn't only a question for Jews, as the world had for centuries struggled with the same question: What to do with the Jews?  While many of the "solutions" proffered to this question were quite horrendous, Herzl, in his monumental effort, did not radically stray from the basic parameters and constraints of the "problem."  The Jews, as a social religious national group, stood apart from the rest of civilization, unable or refusing to integrate with the rest of the world.  As a result, according to the model, Jews were subject to persecution.  The establishment of a modern "normal" state for the Jews was intended to facilitate the Jewish nation's integration into the family of nations, while at the same time provide a haven, and refuge from persecution.

Yet, there is another voice, an older, deeper voice of Zionism that resonates, and has always resonated in the hearts of even the most cynical and pragmatic Jew.  This is the voice of Redemptive Zionism.  Within this paradigm of Zionism, the State of Israel is but a step in the continually unfolding process of redemption, a redemption that is defined through the unification of the people of Israel with the God of Israel in the Land of Israel.  It is a process of Zionism that culminates in the fulfillment of Israel's role as a light, a teacher and example, a leader to the rest of the world, and is symbolized through the building of the Temple on Mount Moriah. 

When there are voices decrying that Jews cannot live under "foreign rule" (because it's not safe), or that they should refuse the Spanish citizenship (because we "can't trust the goyim), these are echoes of the Herzelian Zionism.  A Redemptive Zionist would not ask how Jews could live under foreign rule, but rather, how could the Land of Israel be under foreign rule?  And further, how can the Jewish State be run by foreign rules? 

Redemptive Zionists are not threatened by a government trying to make amends for its past.  They are not "afraid of the goyim," but rather recognize their mission to redeem the other nations from their spiritual and moral slumber.

For Redemptive Zionists, the State of Israel is not "compensation," for the crimes of humanity have perpetrated against the nation of Israel.  It doesn't see Israel as victims.  Rather, it sees the ingathering of the nation of Israel to the Land of Israel as the fulfillment of an eternal promise by Gd.  Redemption Zionists see it as incumbent to remain loyal to that promise and to help enable its complete fulfillment. 

Herzelian Zionism, particularly in the early years, siphoned the strong natural inclination of Redemptive Zionism that is implanted in every Jewish soul.  But the goals of Herzelian Zionism are a false destiny, and are therefore doomed to fail.  The miracle of Israel can not be truncated by the pragmatism.  Any attempt to do so will only set back the entire enterprise. 

It is time for the Redemptive Zionists to stop listening to the echoes of Herzl.  There is no Jewish problem to solve, only a Jewish promise to fulfill.

It's the System Stupid --- היא המערכת, טיפש!

When a system has everyone more or less playing by the rules and achieves the level of dysfunction we now have, it's time to stop looking for a scapegoat and understand that the problem is the system itself.

 

*** The English Version follows the Hebrew ***

כאשר מערכת גורמת את כולם, פחות או יותר,ל שחק לפי הכללים ומשיגה את רמת האי-תפקוד שיש לנו עכשיו, אז הזמן הגיע להפסיק לחפש "שעיר לעזאזל" ולהבין שהבעיה היא במערכת בעצמה.

            כולנו מכירים את הסיפר של "חכמי חלם" על דרך המסוכנת שעבר את ההרים.  הייתה נקודה מסוימת בכביש ש רכבים רבים התהפכו ונפלו מהצוק לעמק שמתחת.  אז, חכמי חלם החליטו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לבנות בית חולים  למטה בעמק.

            כולנו מכירים את הסיפור, אבל במקום ללמוד ממנו, אנחנו מתעקשים לחזור עליו, במחשבה שבית החולים שלנו בעצם יהיה פתרון אמיתי.

            הגיע זמן להפסיק את בניית בתי חולי בעמק. הגיע הזמן לעלות את ההר ולתקן או לשנות את הכביש לחלוטין.
 

            הבעיות ידועים. בית היהודי ויש עתיד זיהו מספר בעיות בחברה ישראלית. דברים לא עובדים, כלי רכב ואנשים נופלים מהצוק, אבל הם פשוט מציעים "ספין" שונה על פתרונות "ביתי חולים ברצפת העמק".

            בואו לדבר דוגרי, רוב "הבעיות הבוערות" האלה, אף שהם פופוליסטיות מענגות הקהל, הם לא הולכים לעשות שום שינויים אמיתיים באי פונקציות בחברה הישראליות. הם לא מקדמים אותנו קרוב יותר למטרה.

            אה, מה מטרה, אתם שואלים? אולי הוא צריך להיות הדיון הראשון והחשוב ביותר שיהיה לנו בישראל.  מה המטרה שלנו? למה אנחנו משתמשים במעבר המסוכן וקטלני כזה? לאן אנחנו מנסים להגיע?

            ככל שאנו מתקרבים האביב היהודי - האביב - שבו הוא אמור להיות חודש הראשון שלנו בחודשים, אולי כדאי להסתכל מאפה באנו ומה שמצופה ממנו כעם, ואז אולי נוכל להבין לאן אנחנו צריכים ללכת.  ברגע שאנחנו עושים את זה, אני בטוח שאנחנו מספיק אומה חכמה כדי להבין איך לבנות כביש בטוח וברור לאפה אנחנו צרכים להגיע.

            כאשר מערכת גורמת את כולם, פחות או יותר,ל שחק לפי הכללים ומשיגה את רמת האי-תפקוד שיש לנו עכשיו, אז הזמן הגיע להפסיק לחפש "שעיר לעזאזל" ולהבין שהבעיה היא במערכת בעצמה.

            בית יהודי ויש עתיד כבר הוכיחו שאפשר להחזיק את הממשלה כשבויה ולאלץ עניין אם רוצים. עכשיו אולי, הגיע זמן לבחור נושא טוב יותר, שממש יעזור לנו להגשים את ייעודנו כעם יהודי.

It's The System Stupid

            Most people are familiar with the old "Wise Men of Chelm" story about a particularly dangerous and steep mountain pass.  There was a particular point on the road where many vehicles overturned and fell down the cliff into the valley below.  So, the Wise Men of Chelm decided the best thing to do was to build a hospital at the bottom of the hill.  

            Of course, we all know the story, but instead of learning from it, we insist to repeat it, thinking that our hospital will actually be a real solution to the problem.

            It's time to stop building valley hospitals.  It's time to climb the mountain and fix or change the road completely.

            Bayit Yehudi (The Jewish Home) and Yesh Atid (There is a Future) have identified a number of problems with Israeli society.  Things aren't working, vehicles and people are falling off the cliff face, but they are just offering a different spin on the "hospital on the valley floor" solutions. 

            Let's face it, most of these "burning issues," though clearly populist crowd pleasers, aren't going to make any real changes in the way Israeli society functions or fails to function.  It's not getting us any closer to the goal.

            What goal, you ask?  Ah, maybe that would be the first, and most important discussion we have in Israel.  What is our goal?  Why are we using this precarious and seemingly fatal mountain pass?  Where are we trying to get to? 

            As we approach the Jewish Spring – Aviv – that which is supposed to be the first of our months, maybe we should take a look at where we have come from, what is expected of us as a People, and then we might be able to figure out where we need to go.  Once we do that I'm sure we are a clever enough nation to figure out how to build a safe and clear road to our destination.

            When a system has everyone more or less playing by the rules and achieves the level of dysfunction we now have, it's time to stop looking for a scapegoat and understand that the problem is the system itself. 

            Bayith Yehudi (Jewish Home) and Yesh Atid (There is a Future) have already proven that they can hold a government hostage and force an issue if they want to.  Now maybe, it's time to choose a better issue, one that will actually help us fulfill our destiny as a Jewish Nation.

I hope I'm Wrong אני מקווה שאני טועה ...

*******The English version follows the Hebrew*******

אני עוקב אחרי המשא ומתן על קואליציה עם אותו הלם שמישהו רואה תאונת דרכים:  נורא מדי להסתכל, אבל אי אפשר לסגור את העניים ולמנוע עצמו ללא לצפות.
 

אני אחד מאלה מיהודה ושומרון שלא הצביע "לבית יהודי."

אני כמעט תמכתי בו – כמעט.  בכל הדברים לקראת  הבחירות היו נקודות - דברים שבנט אמר, רעיונות המציאו, ותוכניות שהציגו – שגרם לי לחשוב שאולי הפעם, אולי מפד"ל (המפד"ל שפעם) באמת חזר לתשובה.   היו לי רגעים של תקווה, אמנם היא הייתה אותה תקווה  של בעל שכבר נתפס זמן רב את אשתו במצבים חשודים, אבל בכל זאת הייתה תקווה.

ואז קרה משהו שהורד לי את התקווה.  באמת, אניני יכול לבטא את מה היו אותם הדברים, אבל הם חזרו אותי לעמדה של "לחכות ולראות."  חשד דחף את תקוותיי, ובסופו של דבר, לא הצבעתי לבית יהודי, ואף על פי כן קיוויתי שאני טועה.

אבל עכשיו, אני חייב להודות, אני לא מתחרט על ההחלטה שלי בכלל.  "ודנה כתבה די רשים:  מנא ,מנא, תקל, ופרסין (דניאל ה:כה)."  מפד"ל הישן עדיין חי.  המפלגה שבגדה בארץ ישראל – יש להם אחריות מאליות שנתנו  האפשרות של ההתנתקות לצאת לפועל,  ובכך יצירו אפשרות "ניתוק" בין ארץ ישראל ועם ישראל - כעת אמרו לבגוד בתורת ישראל, ולעודד "ניתוק" בין העם לתורת ישראל.

להיות ברור, אני לא אוהד של השקפת עולמו של הציבור הליטאי החרדי.  אני לא חסיד של מבט עולם של ה"ישיביש," מבט עול הנוכחי שלו שמתעלם ממה כתוב בתורה והכתובה שלהם ושולח נשיהם לבעלות אחרת חוץ הבית כש אנשיהם יכול להחביא עצמם בתוך הישיבות בלי ללמוד ממש.  וקשה לי להאמין שהגאולה שלימה תתממש דרכם.  באמת נראה לי שהם עושים ממאמץ טוב ביותר, במודע או שלא, כדי לעכב את גאולה כמה שאפשר.

עם זאת, בית יהודי לא בצד נכון במלחמה המערבולת הפוליטית הנוכחית.  בואו להיות ישר ולדבר דוגרי לרגע.  הוויכוח הוא לא על הסחת הדעת של "ניטל שווה", אלא על אך להופך ולהכניע התורה למדינה.

הטעונות, על ממון, שווה בנטל וכדומה, כולם כל לסיח הדעת, תחבולות לכסות הטענה המרכזית לכפות סקטור מסוים (שמפחיד פחד מוות את כל המגזרים האחרים), לקבל את הערכים ואת אורח החיים של הסקטורים האחרים.  בקיצור אנחנו בהמשך של התהליך הניסיון להפוך היהודי לישראלי החדש.

והוא קרב שמפד"ל כבר וותר עליו, בכניעת התורה לעליונות של המדינה, במיוחד במונחים של ארץ ישראל, אבל גם כמו כן בנושאים רבים אחרים,  כגון לכפות על בחורים להקשיב לקול אישה ל"טובת המדינה."

וכמו רוב אנשים נכנעים הם רוצים שאחרים ייכנעו גם.  לכן, הם רוצים לכפות על החרדים לקבל תפישת העולם שהמדינה מעל הכול, כולל התורה.  למטרה הזאת, מפד"ל משתמש בנושא של שירות צה"ל (שאפילו בנט בעצמו אמר שהצבא גדולה מדי להיות יעילה) לכפות עליהם להיות כמו הם, לקבל ערכים שלהם.  וגרוע מכך, למטרה שאת בנט הכניס מפד"ל לברית עם דמות, באהבה מוצהרת, מכחיש את עצם העקרונות וערכים המצהרים של מפד"ל.  לפיד הצהיר באופן ברור שמטרתו היא לא לשבור את "המונופול החרדי על תורה, אלא להחסיר את ההגמוניה של שומרי תורה בכלל בארץ (לפיד אמר מפורש הוא רוצה לתת כוח ללא אורתודוקסים בארץ).  ולאחר שנכנע העקרונות שלו לשם האינטרסים המיידי שלו (בדיוק כפי שהם עשו כך בהתנתקות), לא יהיה למפד"ל כוח לעצור אותו.  

I've been following the coalition negotiations in Israel with the same fascination one watches a car crash:  It's too horrible to watch, but you can't take your eyes off it.

I'm one of those people living in Yehudah and Shomron (Judea and Samaria – the Territories) who didn't vote for Bayit Yehudi (Jewish Home). 

I almost did support them - almost.  In the time leading up to the election, there were things that Bennett said, ideas offered, and plans made that made me think that maybe this time, maybe Mafdal (the old NRP) has really been reformed.  For a moment I had hope.  Granted it was the hope of a man who had already caught his wife too many time in compromising situations, but it was still hope. 

Then something happened that shook my hope.  I'll be honest, I can't articulate what those things were, but they pushed me back into a wait and see attitude.  Suspicion crowded out my hope, and, in the end I didn't vote for them.  I thought, even hoped that I was wrong.

But now, I have to admit, I do not regret my decision at all.  The writing is on the wall.  The old "Mafdal" (NRP) still lives.  The party that betrayed the Land of Israel – they are bear ultimate responsibility for allowing the Disengagement to take place, and thus allowed for a creation of  "disconnect" between the Land of Israel and the People of Israel – will now betray the Torah of Israel, and encourage a "disconnect" between the nation the Torah.

To be clear, I am not a fan of the worldview of the Lithuanian "Haredi" community.  I am not a proponent of the current Yeshiva world mentality, and I find it difficult to think that the final redemption will be realized through their agency.   In fact, I suspect that they are doing their best, consciously or not, to delay the final redemption as long as possible. 

That said, Bayit Yehudi is on the wrong side of the battle in the current political maelstrom.  For, let's be honest, the debate isn't about the red herring of "equal burden," but rather about making the Torah subservient to the state. 

The arguments, about funding, equal burden etc. are ALL red herrings, a thinly veiled ruse for the central argument of trying to force a certain sector that's scaring the pants off all the other sectors, to accept the VALUES and lifestyle of those other sectors. It's a continuation of trying to "Israelize" the Jew.

This is a battle that Mafdal/NRP had already conceded, at least in terms of the Land of Israel, as well as many other issues such as the forcing of young man to listen to a woman sing. 

And, now, they want force the Haredim to also accept such a worldview, and it is using the issue of army service (of which Bennett himself has already said is too big to be effective) to coerce them to accept it.   Worse, Bennett has brought the Mafdal/NRP into an alliance with a figure who, though in professed love not hate, denies the very principles and values for which it supposedly stands.  Lapid has clearly stated he doesn't just want to break the Haredi "monopoly" on Torah, but the Orthodox hegemony one as well.  And having surrendered their ideals to expediency (just as they were with the Disengagement), Mafdal/NRP will be powerless to stop him.

A Man and His Dog

A Man and His Dogs

            Once upon a time there was a man who owned vicious and aggressive dogs.  But, he was a strict, sometimes cruel master, and the dogs soon learned to control the aggression, and to behave.  While they chaffed under the man's cruelty, the man also cared for the dogs with love.  They're bellies were full, and they wanted for nothing.     One day, a stranger came by.  Because the dogs were under the man's control, the dogs appeared docile and tame.  They licked the stranger's hand, and offered their belly for the stranger to pet and rub.  Then the stranger noticed the strict way in which the man controlled the dogs.  He protested, but the man said he did not understand the nature of the dogs, and the stranger should mind his own business.  The stranger became more and more agitated. 

            Unable to bear it any longer, one night the stranger, released the dogs, helping them to escape.  The dogs, now free, first attacked their former master, killing him.  The stranger looked on, confidant that, though it was a tragedy, the man had gotten what he deserved, for had he only been kinder to the dogs, then they would have appreciated all he had done for them. 

            The stranger was sad, but resigned.  But as he died, the man looked at the stranger and smiled, as if he held a secret that the stranger couldn't comprehend.   This disconcerted the stranger, but he tried to put it out of his mind. 

            The stranger continued to come to the man's home and visit the dogs, with which he had developed such a fondness for.  He assumed they loved him, especially now that the stranger had helped to liberate them from the cruel master.

             Then one day, the dogs, unrestrained by their former master saw something in the stranger, something they despised.   When the stranger came closer, full of love and charity, the dogs attacked him. 

            The stranger protested, how could they do such a thing?  But the dogs didn't listen.  The stranger tried to explain how it was he that had freed them – they owed him, but this only angered the dogs more.  They soon tore him to shreds.  Before he died, the stranger remembered the man, and his smile, and cried a bitter cry.

Towards an Authentic Jewish Spirituality

by 

Yoel Qeren

(reposted with permission from http://machonshilo.org/en/eng/component/content/article/34-featured/611-towards-an-authentic-jewish-spirituality)

What is Jewish spirituality? As with all Torah concepts, exile has clouded our ideas of what spirituality is and what purpose it serves. True spirituality is a personal experience of the ethereal universe and ultimately, of God Himself. In its highest form, Jewish spirituality is prophecy, and prophecy in its highest form will bring about the resurrection of the dead. Our sages tell us that this is the true goal of authentic Jewish spirituality. They called us "B'nei Nevi'im", the sons, or spiritual heirs of prophets. That is who we are meant to be.

Prophecy was once the driving force behind the nation of Israel, its leaders and its military. That was its purpose, to guide the nation according to the will of Hashem. Needless to say, we are a far cry from this lofty ideal today. However, it is our duty, as a nation reconstituted on its ancient homeland, to begin moving back toward this original spirituality, back toward the prophetic ideal.

To begin moving in this direction, we must take small steps. First and foremost is the study of Tanakh. This in and of itself is a great spiritual endeavor. Its pages are a window into the world of the prophets. We can see how they prayed, how they spoke, and the message they brought to Israel. From them we learn of the profound spiritual effects of music and that in addition to communal prayer, one must make time to speak directly to our Father in heaven. The importance of these concepts was recognized throughout history by such luminaries as R' Nahman of Breslov, who brilliantly expounded on the spiritual benefits of music and meditation, and taught his disciples to engage in free, unscripted conversation with God every day.

Next, we must immerse ourselves in the words of our sages, who imparted to us their knowledge of prophecy and its purpose. From them we learn that the prophetic experience exists on many levels. Our sages tell us that every dream is one sixtieth of prophecy. Stop and think about that for a moment. Something as mundane and routine as a dream is actually a small taste of the loftiest spiritual state attainable by man. Even though actual prophecy may seem out of our reach, we must know that it is always with us. And if we train ourselves to think, act and pray in a manner consistent with the way of the prophets, we may gain small glimpses, small flashes of light and clarity that can change us for the better.

Lastly and perhaps most importantly is the necessity of having a continual connection with the land of Israel. Prophecy is intimately connected with this land, and eretz Yisrael is the only aspect of Jewish spirituality that is tangible. The land itself is holy and unlike other aspects of qedusha, it can be touched, smelled, tasted. When you touch the land of Israel, you touch and experience holiness. The physical and spiritual planes are united here like nowhere else on earth. Yet they are united in a way that is simply and easily experienced.

Do not confuse this with the awe of creation that one might experience upon seeing a beautiful mountain or river. This is also a profound spiritual experience, but it can be found anywhere. The land of Israel is different. It is overflowing, not only with natural beauty, but also with an overpowering sense of history and purpose.

When one drinks from the same springs as prophets and kings, when one climbs to the caves his ancestors lived and even died in, he begins to feel a sense of continuity and connection with those who came before him. It is almost as if they are standing beside him. Their words come alive, echoing through the hills and valleys. The lines between past and present, between physical and spiritual, begin to blur.

It is at this point that a Jew begins to grasp who he truly is. He begins to understand his relationship with his maker and his people. He attains a clearer vision of his purpose in this world and where he should be headed. These are small yet vital steps toward the ultimate goal of restoring prophecy.

Immersion in Tanakh and Hazal, connecting with eretz Yisrael and engaging in honest, heartfelt prayer; this is the way of our fathers. It will do for us what no red string or swinging chicken can. This is authentic Jewish spirituality and like a fiery chariot, it waits to carry our nation to new heights.