Search This Blog


Sunday, 10 December 2017

Trump's Declaration - Too Good to Be True? Probably.

President Donald Trump's recognition of Jerusalem as the capitol of Israel was met with jubilation by the State of Israel, and most of the Jewish people.  And for good reason.  For seventy years, in the eyes of the world, Israel was the only state whose capitol wasn't recognized by the majority of the world powers.  International law applies equally to every state, except when it involves Jews.  As Trump pointed out, every nation has a right to name its own capitol – on the surface, the recognition of Israel's own choice for a capitol should be business as usual for the community of nations.  In fact, it has been - in practice, if not in name.  So, it seems only natural that Trump's declaration, the U.S. recognition, would be met with satisfaction, and a sense of finally – it's about time the world stopped holding a double standard for the Jews. 

To support those who greet this recognition with celebration, we should note that usually when those condemning the declaration include Israel's and the Jewish people's most ardent haters, then obviously this must be good for the Jews, right?  So, considering the reaction.  It must be.

Well, maybe.

The Jewish people certainly do not need any outside validation to know that Jerusalem is our center, our heart – our capitol city, for all eternity.  This was the case even when the Romans renamed it Aelia Capitolina, when the Jews were expelled or banned from the city under successive Roman, Christian and Muslim rule.   Jerusalem was and is the focus of the Jewish People's prayers, even when there weren't enough Jews in the city to form a prayer quorum.  Jerusalem is and will be the center of the world for the Jewish People for all eternity.

So, as much as we should appreciate President Trump's recognition of reality – something are indeed necessary on the political stage, there are reasons why, when examined carefully, it might also give us pause.   There are many hidden implication to his statement; implication which even he may not have considered.

It should be noted that Trump was only recognizing West Jerusalem as Israel's capitol – a fact reinforced by, among others, the US Ambassador to the UN, Nikky Haley.  The United Capitol of Jerusalem (which includes the Temple Mount and the Old City) is only united in the eye of the Jews.

And, if one were to take Trump's central reason – that each state has a right to name it's own capitol – then what's to prevent the Palestinians from declaring Jerusalem, or if you prefer Al-Quds, their capitol.  And, if they did, there would be no reason for the US, or any country  to not recognize it as such. 

Jews do not need validation from the rest of the world.  In fact, we are told quite clearly in Numbers (23:9) - “Lo, it is a people that shall dwell alone and shall not be reckoned among the nations.”  This has been interpreted as both a curse and a blessing – and in fact it is both, but that is entirely dependent as to how we choose to see it.  When we chase after the world's blessing, then we will be reminded. the hard way, that we have no place among them.  We will be chased and pursued.  However, when we stop looking over our shoulder, accept our birthright and march forward under the banner of truth, the rest of the world will follow our lead, and acknowledge our lone status as the Firstborn.   

Remember, any time there's a performance on the world stage, all the players will dutifully perform their role, full of sound and fury, but the only true significant echo will be the one from Heaven, when we, as a nation, act as a reflection of  Gd's Will.

So, is Trump's declaration too good to be true?  Only if we think it really matters.

Monday, 5 September 2016

A Call To Action for the Month of Elul

We must always remember that Israel is chosen not because of the drops of blood in our veins, but because of the drop of blood that binds us to our covenant with Gd.

That must always be at the forefront of every thought, every action and every prayer we offer. Especially as we try and bring about redemption, a redemption that Gd has promised, but not one that comes without our effort. That is the covenant. If we are faithful to it, to the action of redemption, then Gd will bring it to fruition. That is the true meaning of returning. When we, as a nation, return to our mission, then Gd will remove every obstacle from our path.

And it's long past time that we return to the path of Redemption.

Redemption will not fall out of the sky. Redemption must be earned. We must strive for redemption, with every breath, with every ounce of strength; with every thought and with every prayer. The prophets gave us signs, but those signs are not predictions, parlor tricks to share with friends or tweet to followers. Those prophesies are prescriptions, plans of actions, that Gd demands we follow when the signs are made manifest. It is true that the soul of the Temple will descend from the Heavens, but only once the body is built by our efforts, just as the souls of our children are delivered after the consummation of the mitswah between husband and wife.

If we want to bring redemption, truly want it, not as a slogan, nor as dream, but as a tangible reality, then we need to develop large scale action programs to make the dream a reality.

And in order to develop these massive action programs, we need to dispel a few old wives' tales that have become entrenched in our community.

First is the myth that only time can solve our problems. That if we are just patient, and wait, all will be be resolved with time, all the injustices will dissipate, and the world order will be upturned. That with time, and nothing else, everyone will magically become transformed, recognize truth, discard their baser nature and then society as a whole will be transformed into a mythical paradise. I've heard this over and over again, as the “solution.” Those that offer it are sincere, and are well intended, but I think those who hold such views are severely mistaken, and in fact, through their sincere but misplaced forbearance, they become one of the main obstacles to redemption.

For time is not, by it's very nature, a solution for the evils of the world. At it's very best, time is neutral, but more often it is the forces of evil, of ill will, that use time far more effectively than the forces for good. Time wears the average good intended individual down, distances him from the ultimate goal, from his dream and gives him half measures and hollow compromises in its stead. Time conditions us to accept the status quo, and offers us excuses for postponing the realization of our dream. Time entrenches foreign gods in our hearts, and normalizes a reality we should fight against. Time numbs us to the injustices and the indignities we are subjected to daily, until all we can do is look forward to a future time, when it things might be different.

It may be that our generation will be forced to stand before the True Judge, not only for the evil perpetrated in our name, but for the resounding silence and misplaced forbearance of good people who demand that we wait on time to solve our ills. The forbearance of Ribbi Zekhariah ben Avkulos did not only cause the destruction of the Temple, and exile us from our Land, but it continues to prevent us, restraining any endeavor which would effect our return.

I would think that by now, we would acknowledge that Redemption does not travel on the conveyance of inevitability, but only through tireless struggle and persistent effort. Without hard work, time becomes the ally of stagnation and status quo. Time follows the law of entropy and unless we continue moving forward, any progress we have made towards redemption will soon unravel.

We must realize, we must internalize, that it is always the right time, to do the right thing.

There is another old wives tale that must be removed from our system like the infectious virus it is. That is the myth that Torah must be followed only through the desire and full free will of the individual; that legislation, and compulsion can not bring our nation to realize Redemption. There is a fable that is told among our people these days that only love will bring the nation into compliance with our covenantal responsibilities.

There are many well meaning, but misguided people in our midst, who argue that we need to change the heart, and one can't change the heart through compulsion.

Now, I will be the first to acknowledge that there needs to be a lot of “heart changing” among our people, and I commend all those who reach out to the heart of every individual they meet. There are many who tirelessly work, going from heart to heart to free that beating vessel from it's false constraints. Those teachers and individuals that make it their life's work to transform and return the hearts of Jews to their Maker are the vanguard of our nation.

But, after saying this, let me offer the other side, that although it might be true that moral feelings can't be forced, behavior can be regulated. Even though the law can't change the heart, it can restrain the heartless, and while compulsion can't make a person love God or his Torah, it can create an environment that makes it possible for me to fully serve God. It is true that law cannot change the hearts of humanity, but as our sages have so often pointed out, it can change the habits of our daily lives, and when you begin to change a person's daily habits, the change of heart will soon follow.

Repentance and returning to Gd is not a passive matter, not for the individual and not for the nation. It is totally and completely active. And even though it is a good thing to want for and to crave for it always, that alone is not sufficient. While it is true that when we begin to turn towards Gd, He will turn towards us, we must begin by turning first. We must fulfill our covenantal responsibilities, in its entirety, and fulfill all of the mitswoth as a nation, not just the ones that appeal to us, or are easy for us, or are acceptable to the nations of the world – all of the mitswoth.

When we returned the first time as a nation, it wasn't a complete redemption. In fact, Ezra describes it as only a 'taste' of redemption. But, the first thing they did was to build an altar and act as if it were a complete redemption. And even though we never achieved complete redemption during the Second Temple period, the more we acted as if it were a complete redemption, the greater taste of redemption Gd gave us.

The time has come, not to delay or to linger, but to build the redemption with our own hands.

May it be His will.

Friday, 2 September 2016

קול קורא לחודש אלול

עלינו לזכור, תמיד, שישראל נבחר, לא בגלל טיפות דם בוורדינו, אלא בגלל הטיפות דם שמחברות אותנו לבריתנו עם הקב"ה.

וזה חייב להיות בחוד החנית בכל מחשבה, בכל פעולה ובכל תפילה שלנו. ובמיוחד כאשר אנחנו משתדלים להביא את הגאולה. הקב"ה הבטיח לנו את הגאולה, אבל לא גאולה שבאה בחינם בלא מאמצים; ולא גאולה שבאה בלא מעשים. זו בעצם את הברית. ואם אנחנו נאמנים לה, לפעול בשביל הגאולה, אז הקב"ה יביא אותה לפועל. זוהי המשמעות האמיתית של תשובה. כאשר אנו, כעם, חזורים לתשובה, חוזרים למשימה שלנו, אז השם יסיר לנו כל מכשול מן הדרך.

ומזמן הגיע הזמן, שאנחנו חזורים למסלול של הגאולה.

הגאולה לא תיפול מן השמים. אנחנו חייבים לקנות את הגאולה. אנחנו חייבים לשאוף לגאולה, עם כל נשימה, עם כל כוח, עם כל מחשבה, ועם כל תפילה. הנביאים נתנו לנו אותות וסימנים, אבל האותות האלה הם לא סתם תחזיות פלאות להשתתף עם חברינו או לציץ לעוקבינו. הנבואות האלו הן מרשמים, תוכניות פעיליות, שהקב"ה דורש ממנו כאשר אנחנו רואים את האותות. וכן נכון, הנשמה של בית המקדש כן תרד מן השמים, אבל אך ורק אחרי אנחנו מכינים את הגוף שנבנה במאמצים שלנו, כמו הנשמות של ילדינו שיורדות אחרי שההורים מקיימים את המצוה.

אם אנחנו רוצים להביא את הגאולה, באמת רוצים את זה, לא כסיסמא, ולא רק כאגדה, אלא כמציאות מוחשית וממשית, אז אנחנו צריכים לקדם תוכניות פעילות גדולות כדי לממש את החלום.

אבל כדי לפתח את התוכניות הפעילות האלה, אנחנו צריכים לְהַזִים כמה סיפורי סבתא שהושרשו בקהילותינו.

הראשון, היא האגדה שרק "זמן" יכול לפתור את הבעיות שלנו. שאם פשוט יהיה לנו יותר סבלנות, ולחכות, אז הכל יפתר בזמן - כל העוולות תתפזרנה, והסדר העולמי יהפוך לטוב. שעם הזמן, ולא שום דבר אחר, כולם יהפכו, בדרך פלא, להכיר את האמת, ולעזוב רצונם ולהשליך את היצר הרע ולבטל את הטבע החיה שלהם מעצמם, ולכן החברה תהפוך לגן עדן האגדתי. שוב ושוב שמעתי את זה כ"הפתרון." אלה שמציעים אותו כפתרון מתכוונים לטוב, ואני בטוח שהם כנים, אבל נראה לי שהאלו שמחזיקים ברעינות כאלה טועים, ולמעשה, בדרך הכנה המוטעת שלהם , הם הופכים להיות המכשולים העיקריים לגאולה.

כי זמן, לפי האופי המועד שלו, הוא לא פתרון להרע שיש בעולם. הכי טוב, זמן הוא ניטראלי, אך בדרך כלל, נראה לי שהרשעים והכוחות לרע משתמשים את זמן בצורה יותר יעילה בהרבה מאשר הכוחות לטוב. זמן מתיש את רוב בני אדם הטובים, ומרחיק אותם מן המטרה ומהחלום בנתינת אמצעים חציים ופשרות חלולות. זמן מתרגל אותנו לקבל את "הסטטוס קוו" כדבר טוב, ומציע לנו תירוצים לדחיית המימוש החלום שלנו. זמן משריש את אלים זרים בלבנו, והופך כנורמה את המציאות שחייבים להילחם נגדה. זמן מרדים אותנו להעוולות, והשפלות שאנחנו עוברים כל יום, עד שכל שאנחנו יכולים לעשות הוא להסתכל קדימה לזמן עתידי, כשזה יהיה שונה.

יכול להיות שהדור שלנו יצתרך לעמוד לפני בית דין של מעלה, לא רק על הרוע שנעשה בשמנו, אלא גם בשביל השקט המהדהד והכינה והסובלנות המוטעית של אנשים טובים שדורשים שנחכה לזמן לפתור תחלואים שלנו. הענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, לא רק החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו אלא גם היום הוא מעקב אותנו להחזיר אותה בידינו.

הייתי חושב שאנחנו מכירים ומקבלים בכך, שהגאולה לא נסע על השינוע של "בלתי נמנעת", אלא אך ורק באמצעות של מאבק בלתי נלאה ושקדנות. ללא עבודה קשה, זמן הופך להיות רעיתה של קיפאון וסיתום. הזמן הולך לפי החוק של אנטרופיה, ואם אנחנו לא ממשיכים קדימה, אז כל התקדמות והתקרבות לגאולה נפרמו.

עלינו להבין, עלינו להפנים, כי כל זמן הוא הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון.

ויש עוד סיפור סבתא, שחייבים להסיר מגופינו כוירוס המדבק. וזו האגדה, האשליה שהתורה חייבת להתקבל רק ברצון ובבחירה חופשית מלאה של כל אחד ואחד. היא האגדה שאי אפשר לממש את הגאולה על ידי חקיקה וכפייה. יש את האגדה הזו כי מסופר בתוך העם בימינו, שרק אהבה תביא את העם לעמוד באחריותינו לקיים את הברית שלנו.

יש הרבה אנשים טובים אצלינו, שלמרות כל הכוונות הטובות שלהם הם מוטעים וטוענים כי אנחנו חייבים לשנות את הלב, והוא אי אפשר לשנות את הלב בכפיה.

עתה, אני מהראשונים להודות שצריך להיות הרבה "שינוי הלב" בעמנו, ואני משבח כל אחד ואחד שעוסק בקירובי הלבבות. יש הרבה אנשים טובים שעוסקים ללא לאות, והולכים מלב אל לב לשחרר את כלי הדופק מאילוצים השווא שלו. המורים והרבנים והצדיקים שהופכים את זה להיות תפיקדם בחייהם, להחזיר את לבם של יהודים לקונם, הם  חילי החלוץ של אומתינו.

אבל, אחרי הכל שנאמר על זה, תן לי להציע את הצד השני, כי אף על פי שנכון שאי אפשר לשנות את הרגשות המוסריות בכוח, הוא כן אפשר להסדיר התנהגות. למרות שהחוק לא יכול לשנות את הלב, הוא יכול לרסן את החסר הלב, ואף על פי שכפייה לא יכול לגרומת לאדם לאהוב את השם או תורתו, היא כן יכול ליצור סביבה שגורם את האפשרות לאחרים לעבוד ולשרת את השם בשלימות. ולמרות שנכון שהחוק לא יכול לשנות את ליבם של האנושות, אך, וכן לפי חז"ל, הוא כן יכול לשנות את הרגלי החיים היום יומי שלנו, וכאשר מתחילים לשנות הרגלי היומיום של האדם, אז שינוי הלב יעקוב אחריו.

חזרת התשובה היא לא דבר סביל, לא לפרט ולא לעם. היא דבר פעיל, ואף על פי שטוב לרצות אותה, זה לא מספיק. נכון כאשר אנחנו מתחילים לפנות להשם שהוא יפנה אלינו, אבל אנחנו חייבים לפנות קודם. אנחנו חייבים לקיים את הברית, כל הברית, ולעשות את כל המצוות כעם, לא רק את המצוות שמתחשק לנו, או קל לנו או מקובל לאומות העולם.

כאשר חזרנו לתשובה פעם הראשונה, היא לא הייתה גאולה שלימה. עזרא מתאר אותה רק כטעם הגאולה, אבל הדבר ראשון שהם עשו היתה לבנות את המזבח ולהתנהג כאילו הייתה גאולה שלימה. ואף על פי שבבית השני אף פעם לא הייתה גאולה שלימה, היותר שאנחנו התנהגנו כאילו הייתה הגאולה, יותר השם נתן לנו טעמה.

הגיע הזמן, ללא להתעקב ולא להתמהמה, אלא לבנות את הגאולה בידינו.

כן, יהיה רצונו.

Wednesday, 22 June 2016

American Egoism - Two Sides of the Same Coin

King Solomon had a special ring made with the words: “This too shall pass.” When tings were going especially well for the Jewish king, he would look at the inscription, and be humbled; when things were going poorly, he would look at the ring and become encouraged.

In later centuries, Jewish sages continue the teaching.  They taught that we should walk around carrying two notes to self. When times are difficult, we should review the note that says: For you the world was created. When our ego is particularly inflated, we should remember that we were created from a putrid drop, and in the end we will become worm food.

Maintaining the balance between self confidence and humility is important. But, more so, it is the natural tension between these two polar extremes, both being in play (rather than a conservative middle ground) that can lead to a successful, but well grounded individual. It also can lead a nation to greatness.

While I don't tend to write much about American society, the current political currents in the nation of my birthplace has stimulated reflection, and have given me some interesting insights.

American egoism-- its focus on the rugged individualism, the importance of each citizen has lead to some amazing accomplishment, and rapid progress. Everyone in America is taught the same lesson from birth, that if one works hard enough, he or she can accomplish anything. American children are ingrained with the idea that nothing is beyond their grasp, that they have the ability and the right to succeed. Each individual, we are taught through the American Declaration of Independence has the inalienable right to life, liberty and the pursuit of happiness. Each individual is important.

For the first two centuries of it's existence, this underlying philosophy and teaching, which focuses on the importance of the individual worked. It fostered the establishment of a society, whose members knew no bounds, whose accomplishments knew no limits.

Yet, during those first two centuries, America's egoism was tempered by a religious and cultural humility, which reminded those gigantic individuals of their essential smallness in the scheme of things. Individualism was directed towards the service of the greater good, towards the fulfillment of a larger overarching destiny. Individual egoism was sort of bound up in a collective egoism that tempered any tendency towards narcissism.

The egoism was focused outwards for the betterment of the world.

There has been a shift. 

We live in an age that eschews the idea of a greater anything. Even one's moral code is based almost entirely on how the individuals feels, how it relates to the self. More than simple relativism, today's moral compass is based almost solely on each individual's subjective visceral and personal experience. There is no longer a concept of a greater good, and certainly, not at the expense of the individual's personal and transitory momentary good.

Individualism has matured into nihilistic egoism.

Nothing seems to symbolize that more than the two candidates standing for election. While anyone standing for election in America, at least in recent years,almost by definition, would have to  have a tremendous ego, this year's candidate for the leader of the free world has gone more than a step forward. There doesn't even seem to be the illusion of self sacrifice for the common good anymore. One candidate's main argument for election is that she feels that she deserves it. The other seems to have a sociopathic need for it.

The great American individualism tempered with service to a higher cause brought great advancement and accomplishment. Without the submission to a higher purpose this has degenerated into total and pervasive narcissism.

Without remembering that we are naught but dust and ash, we will never reach the stars.

Sunday, 28 February 2016

מדינת ישראל: קידוש השם או חילול השם?

באה שאלה לפנינו, האם "מדינת ישראל" קידוש ה' או חילול ה'. לכאורה, השאלה בעצמה קשה. היא לא הגיונית ולא מתאימה למשוג קידוש ה'. לקדש ה' היא מצווה, וההפ, חילול ה', היא עברה, חס ושלום, כמו כתוב בפר' אמור: "וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְו‍ֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃". (ויקרא כב:לא-לג).

ברור לפי הכתוב שקידוש וחילול ה' תלויים במעשה, ובמיוחד עשיית המצוות, ולא אישיות ומציות של יחיד או קבוצה של בני אדם. שכן בן אדם יכול לעשות כמה מעשים חלקם קידוש השם וחלקם, חס ושלום, חילול ה'. וכן כתוב על מלך צדיק כחזקיהו, צז"ל:”ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו.” (משנה פסחים ד:ט)

נכון, שאפשר לעם או פרט להיות "קדוש," אבל אז המונח "קדוש" מובן כ"זמין" או יופרד לתפקיד מסוים, וכן בני ישראל שהם קדושים ומזומנים לקדש שם שמיים בקיום המצצות. כמו כן ה' אמר למשה בסיני (שמות יט:י): וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ ופרוש רש"י שם: "וזימנתם." ולכן אפילו למי שלא מקיים תפקידו, חס ושלום, ומחללים ה' בביזת תפקידו, הוא נשאר "קדוש.” ולכן, מי שקידש השם כאילו הוא מזמין את ה' לעולם, כלומר גידל שמו בעולם.

אבל, אע"פ שנקרא העם קדוש וכדומה, לא נראה לי, שישות דבר בעצמו נחשב כקידוש או חילול ה'. כי אפילו ממזר שמציותו נולד ממעשה שעצמה היא חילול ה', כתוצאה שגילוי עריות שהוא אפילו "ייהרג ולא לעבור" (רמב”ם יסודי התורה ה:ב), הממזר בעצמו לא מוגדר כחילול ה'. אלא אך ורק לפי מעשים שלו, כלומר קיום המצוות ועבודת ה' שלו, הממזיר נחשב כרשע או כצדיק. כלומר, אע"פ שקיומתו נעשה ע"י חילול ה', רשות בידו לקדש את שם שמים. וכן נאמר במשנה (הוריות ג:ח) שאע"פ יש סדר עדיפות לכהן לוי וישראל אם כל מעשים שלהם שווים, אבל "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ.” וכן לדייק בפרקי אבות (ה:יט) שמדבר על "תלמדי אברהם" ו"תלמידי בילעם" דווקא, כלומר מי שלמד המעשיו ממנו, ולא נאמר על "בני" אברהם, ודיו.

כמו כתבנו לעיל, מקור מצות קידוש ה' בפרשת אמור. ומצוה מצווין לכל אחד מבני ישראל. וכן כתב הרמב"ם (יסודי התורה ה:א): כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב:לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (שם).

עצם ושורש המצות קידוש ה' ביטוי לקבלת עול מלכות שמים על עצמו. קיומת המצווה מגדיש שה' שולט בעולם ורצונו מעל הכל, אפילו מעל רצון של עצמו. ועוד שתורת ה' היא אמת, וחוקיה הגונים ונכונים כנאמר (משלי ד:ב )"כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּעֲזֹֽבוּ: " והפך, חילול ה' קורה כשה אדם מבזה את תורה ומצוות ה', או בדרך מעשיהו פועל כאילו אין ה', חס ושלום, אוש הוא לא הכוח עליון ששולט בעולם, ולכן הוא עושה את העולם כאילו חולין, כלומר חלל וריק מה' חס ושלום.

וכן, כתוב בתורה, בפרשת קדושין, על שני מעשים שבעצמם מחלל את ה': עבודה זרה (כ:ג) ככתוב: וַֽאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ ושבועה שקר (יט:יב) ככתוב: וְלֹֽא תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ומאלה אפשר ללמוד שליחיד חילול ה' בא בהכחשה ושלילת קיומו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

ויש דוגמה נוספת ליחיד שמובאת בדברי רבינו בחיי (כד הקמח, ערך חילול השם) והוא כאשר מי שמציג עצמו כנציג השם ותורותו עושה מעשה, שאע”פ שהמעשה לא איסור ממש, הוא מעשה לא ראוי לנושא כליו של מלך מלכ מלכים, וזה לשונו: "כן יש בגדולי בני אדם והחשובים שיעשו מעשים שאין חושבין לחטוא בהם ומתוכם יתבזו התורה והמצוות בעיני הבריות, וזה נקרא חילול השם שדרשו רז"ל (יומא פו.): 'היכי דמי חילול השם, אמר רב: כגון אנא דשקילנא בישרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמיה לאלתר; ור' יוחנן אמר, כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר, כגון דאמרי אינשי: שרא ליה מריה לפלניא. רב יצחק דבי רב ינאי אמר, כגון שהיו חבריו בושין משמועתו'. נמצאת למד כי העוון הזה חמור הרבה מאד, ויותר בתלמידי חכמים, כי מי שהוא תלמיד חכם והבריות חושדים אותו בעבירה ומרננין עליו, אע"פ שהוא נקי ממנה ואין הדבר אמת, הנה יש בזה חילול השם, לפי שהמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו, וכמה פתאים המאמינים לכל דבר, מטילין דופי עליו ועל תורתו, וכדי בזיון וקצף, על אחת כמה וכמה אם אמת הדבר, כי הבריות למדין ממנו, ומעשה העבירה אינה בזויה בעיניהם, ונמצא שם שמים מתחלל".

ועוד אמר רבינו בחיי (שם) "כמה קשה עון חלול השם שאין הפרש בין שוגג למזיד, אלא הכל שוה אצל העונש ונפרעים ממנו מיד, שכך שנו חז"ל אין מקיפין בחלול השם, אחד שוגג ואחד מזיד... ”

וראינו בירושלמי (נדרים ג:ט) שאין עבירה יותר קשה מחילול ה', אפילו חילול שבת ועבודה זרה. וזה לשונו: א"ר יודה בר פזי חילול השם קשה מכולן, הדא הוא דכתיב ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלקי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו וגו'.

וההפך, אין משהו יותר גדול מלקדש שם שמים, שהביטוי המושלם הוא למסור נפשו במקום לעבור על מצוות ה'. וכן נאמר בירושלמי (קדושין ד:א) ר' אבא בר זימנא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידוש השם מחילול השם ... אמרו מה אם אילו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, הרבה גרים נתגיירו באותה שעה.”

וכן בבלי (סנהדרון עד) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות, אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (שרוך הנעל)

אבל אפילו אלו שלא נהרג על קידוש ה' ומסר נפשם במעשים גדולים, עבודת ה' ותלמוד תורה נחשב כאילו מסר נפשם ממש. וזה לשונו של הזוהר (חיי שרה סא): אמר ר' שלום בר מניומי, אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה שאין לו מאתים עולמות וכסופין בשביל התורה, הדא הוא דכתיב ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, על שמוסרים עצמם בכל יום, כאילו נהרגו על קדושת שמו, נצחו, כהאי פסוקא למסור נפשו על קדושת שמו, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג בכל יום עליו, הדא הוא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום. אמר רב נחמן, כל המוסר נפשו בהאי פסוקא נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא, אמר רב יוסף והא תנן מאתים, אמר רב נחמן מאתים על התורה ומאתים על שמסר עצמו בכל יום, על קדושת שמו.

הכול תלוי במעשה. ולחזור לענינינו, אין לשאול האם הישות שנקראת 'מדינת ישראל' בעצמה קידוש ה' או חילול ה', אלא האם המעשים שלה, או יותר נכון המעשים שנעשה בשמה,האם הם מעשים שמקדשים או שמחללים את שם שמים. וכן, כדי לנו כבית הדין וכן כבן ישראל על מעשים שאנשים שאומרים שהם מנציגים את עם ישראל. לכן, חשוב לנו לדון, בכלל ובפרט, פעולותיה ולבדוק האם המעשים האלה עולים בקנה אחד עם מצוות התורה ורצון השם.

אבל לעצם העניינו, קשה לנו לעשות כך. כי כל אחד יודע בלבבו שדבר שבעינינו היא גדולה וחשובה, שלכאורה היא מציגה את השלמת הבטחה של הקדוש ברוך נופלת בהבחנה אמתית. כולנו משוכנע שאנחנו חיים בעקיבות המשיח, בדור הגאולה. ברור לכל אחד עם עניים שה' עשה נסים, שהנבאות מתגמשות, ושתהליך הגאולה כן זורמת. הקדוש ברוך מקדש את שמו יום יום בעולם בהצלחת עם ישראל בארץ ישאל.

אלה מה? הרבה משעשים שנעעשו בשמה נכשל במבחן. חלק מחללים את השם בפרוש, וחלק בספק, אפילו המעשים שמתאים בתורת ה' ורצונו נעשו לסיבות ומטרות אחרת מאשר עמידת ברצון ה' ותורתו. לפעמים המעשים נראים כאילו הם נעשו למרות שהם גם כתוב תורה.

בכל זאת ה' ממשיך לגלות תהליך הגאולה וקדש את שמו.

אך זה?

לומדים שאע"פ שעם ישראל נכשאל ועושה רע בעיני ה', בכל זאת הוא קידש את שמו. [דוגמת מידיו]

חילול שמו של הקב"ה הוא דבר כל כך נורא ואיום שאפילו כדי למנוע את זה, הקדוש ברוך הוא לא רק שאינו משמיד את עם ישראל על אף שמגיע לו עונש כלייה, אלא שהוא אף מוכן להביא את הגאולה, אף על פי שאין אנו ראויים לה כדי למנוע את חילול שמו. וכך הכתוב (ירמיהו ל:יא): "כִּֽי אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם יְהוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִֽצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֨יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃”. כלומר, אף על פי שמגיעה לעם ישראל כלייה, על כפירתו ועל סירובו לקבל עול מלכות שמים, ועל מאיסתו בחוקות ה', מכל מקום לא יעשה ה' אותו כלה, כי דבר כזה ייראה בעיני הגוים כהוכחה כביכול לחולשתו ולאי יכולתו למלוך בעולם. מה שאין כן בגוים שהכעיסו אותו - בודאי יכלה אותם על חירופם וגידופם.

וכן ראינו אחר חאט העגל בפרשת כי תשא, שאע"פ שעל פי הדין היה ראוי לשמיד את העם, בכל זאת ה' נחם על הרע פן לא (שמות לב:יב) יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃" וכן ראינו במידין שה' ציוה את ישאל לנקום על חילול ה' (במדבר לא:א-ג)

למדנו מכאן שההוכחה לגויים של גבורתו או ח"ו חולשתו כביכול באה רק על ידי נצחונו או נפילתו של ישראל, כי שפלותם וחולשתם של ישראל שהוא עם ה', היא, בעיני הגוים, שפלותו וחולשתו של הקב"ה.
וכן אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'וינוסו משנאיך' - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: 'וברוב גאונך תהרוס קמיך' (שמות טו:ז), וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום, וכן הוא אומר: 'אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד' (תהלים עד:כג). מפני מה? 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש' (שם פג:ג) מפני מה? 'על עמך יערימו סוד' (שם:ד), 'כי הנה רחקיך יאבדו' (שם עג:כז), 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' (שם קלט:כא-כב). וכן הוא אומר: 'כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו' (זכריה ב:יב), בבת עין לא נאמר אלא בבת עינו של מקום, כביכול כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב... וכל העוזר לישראל כאילו עוזר למקום, שנאמר: 'אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים' (שופטים ה:כג)... פרעה שנגע מה עשיתי לו? 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' (שמות טו:ד), סיסרא שנגע מה עשיתי לו? שנאמר, 'מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא' (שופטים ה:כ). סנחריב שנגע מה עשיתי לו? 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' (ישעיהו לז:לו; מלכים ב, יט:לה), נבוכדנצר שנגע מה עשיתי לו? 'ועִשבא כתוֹרין יֵאכֻל' (דניאל ד:ל). המן שנגע מה עשיתי לו? 'ואותו תלו על העץ' (אסתר ח:ז). וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משתעבדת, שנאמר 'ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר' (שמות כד:י), וכן הוא אומר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו סג:ט)... וכן הוא אומר: 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו' (שמואל ב ז:כג)... ר"ע אומר אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום, פדית את עצמך. אתה מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם, שנאמר: 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה' (שמואל א ב:כז). גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: 'למענכם שִלחתי בבלה' (ישעיהו מג:יד). גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר 'מי זה בא מאדום' (שם סג:א). וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך' (דברים ל:ג), 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב ה'', ואומר, 'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי' (שיר השירים ד:ח)".

ולכן, אע"פ שמדינת ישראל מחלל שם שמים במעשים שלה כלפי עם ישראל, בכל זאת, למנוע חילול ה' יותר גדול כלפי אומות העולם, ה' לא רק לא מעניש את ישראל אבל גם הוא מרים ראשו בעולם ועושה לו ניסים ונפלאות.
וכן נאמר, באליהו רבה (פ"ו): "'וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון' וגו' (יחזקאל א:ד). מאחר שהראהו [הקב"ה ליחזקאל את כבודו] אמר לו: בן אדם זהו כבודי שהגבהתי אתכם למעלה מאומות העולם. כלום פחות כבודי ובית שבניתי לכם, שנאמר: '[אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית...] ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו' וגו' (שם מג:י-יא). שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי? והלא כבר יש לי ארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות של מלאכי השרת, שהן עומדין לפני ומקדישין את שמי הגדול בכל יום תמיד, מיציאת החמה ועד שקיעת החמה, ואומרים לפני 'קדוש קדוש קדוש' (ישעיהו ו:ג), ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה אומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו' (יחזקאל ג:יב), ואין צריך לומר שבעים לשונות שבארץ. מפני מה אתם עושים דרכים מכוערין ודברים שאינן ראוין. מבעטין אתם ביסורין הבאים עליכם? אבל מה אעשה, הריני עושה למען שמי הגדול שנקרא עליכם, שנאמר: 'ואעשה למען שמי לבלתי החל [לעיני הגוים]' וגו' (שם כ:יד)".

ועל זה קרא דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כד): "עורה למה תישן ה', הקיצה - אל תזנח לנצח". וכבר הבאנו לעיל את המשנה (סוטה מז.): "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררין", ושעלה הגמרא (שם מח.): "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לויים על דוכן ואומרים: 'עורה למה תישן ה''. אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום. והלא כבר נאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בנחת ושלוה - לכן נאמר 'עורה למה תישן ה''" ועיין שם בתוספתא פי"ג, ובמעשר שני ה:טו, ובמלאכת שלמה שם. הכוונה היא, אין חילול השם גדול משכאשר ישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלוה, כי נראה בעיניהם כאילו אלוהי ישראל אינו קיים ח"ו, או כאילו מחוסר יכולת להציל את עמו הוא עומד ח"ו בחוסר אונים, והם לועגים לו, כמו שלעג אליהו לנביאי הבעל (מלכים א יח:כח): "ויהתל בהם אליהו ויאמר: קִראו בקול גדול כי אלהים הוא... אולי ישן הוא ויקץ". וכבר בארנו, שמנהג המעוררים מבוסס על דברי ישעיהו הנביא (סב:ו-ז):

וכן ברור לנו שיותר ממאתים שנה ה' גידל וקידש את שמו במעשים וניסים ונפלאות שהוא עשה לישרל. אין ספק לכל בר דעת שה' עשה ניסים כן בארץ וכן בחו"ל, כן בשדות קרב וכן התקדמות מדע וטקנולוגיה.

אבל עלינו להפריד ולהבדיל בין המעשים של ה' ומעשים של המדינה ונציגיה. לדוגמה, במלחמת שישת הימים, ה' סיפק ניצחון צבאי מרהיב ומכריע, אך בעקבותו, מנהיגי המדינה ביזו ודחו את המתנה עצומה שה' נתן. מיד, אפילו לפני סיום הלחימה, הורידו את הדגל מכיפת הסל (שהרימו לא בדעתם) והסגירו וכנעו את הר הבית. לא היה חילול ה' יותר גודל מזה, כניעה לנוכח ניצחון, במיוחד בעיני האויב הערבי. וכן התבנית המבוססת היטב, שבו ה' מהלל את שמו, והנקראת מנהיגי ישראל מחלל אותו.

ועל זה כלפי חוצ, כלפי אומות העולם וללא להזכיר לוחמנית ויותר נגד תורה וערכיה, והאנישם שמרמים את דגלה.

ולכן, חזרנו לשאלה שבה התחלנו. האם מדינת ישראל קידוש או חילול ה', וכמו שאמרנו שיותר ראוי לשאול האם המדינה מקדש או מחלל ה' במעשיה, ונראה לי שיש חילול ה' יום יום בהנהלתה.

אבל עלינו לשאול האם התהליך בהקמת המדינה בעצמה היתה קידוש או חילול ה' יתברך.

ועוד פעם, נראה לי, שאנחנו חייבים להפריד בין מעשים של הקדוש ברוך הוא, ושאלו שהקימו את המערכת.

אבל קודם לדון בתהליך הזו ארוכה ומגוונת, נדמה לי שכדי לנו להזכיר סוגיה בגמרא (בבלי, עירובין נג:) על רבי יהושע בן חנניה ואותו תינוק חכם שנצחו. וזה לשנו: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק [והוא תלמיד חכם שובב שיונק חלב, שהוא תורה, מאימו שהוא צדיק הדור. רואה לקוטי מהור"ן ד] יושב על פרשת דרכים [וזה תלמיד חכם ויום המיתה (בבלי, סוטהכא) רמז לעולם הבא (ראה בסנהדרין מג)] ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר [וזה ירושלים – העיר - עיר ה', כמו שנזכר בתהילים "קרית מלך רב" (תהילים מחא-ב) והוא משל לעיר ירושלים בנויה והמקדש] אמר לי זו קצרה וארוכה [או בלשון המדרש (קהלת פרשה א:לה):” אחד תחילתו מישור וסופו קוצים וארזים וקנים] וזו ארוכה וקצרה [בלשון המדרש: ואחד תחילתו קנין וארזים וקוצים וסופו מישור] והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר [כלומר הוא רואה אות מטרתו אע"פ שהוא עוד היכנס (השיג אותו בשלימותו ובפועל)] מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין [דברים נעים ויפים] חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם:”

מזה למדנו כמה וכמה כללים גדולים בסוגיה הזו. שמחפסים את העיר, קל ויותר לעבד את הדרך בגלל נוף יפה ונעים, ואפיולו שאפשר להגיע לריאת המטרה, לפעמים להשיג את המטרה בפועל חייבים ללכת אחורה ולתחיל מחדש כי אע"פ שנמצאים בתוך גנים ופרדסים של אותו עיר, מטרתינו היא להכנס, ולא נשארים בסביב. וחשוב לחזיק את סוגיא הזו בראש מחשבותינו תמיד ולחרוט אותה בלבבינו.

ולחזור לעניננו: בשאלה האים הקמת המדינה היתה קידוש או חילול ה', ולשאלה הזו כדי להתרכז בהקמת המערכת השילטון בעצמה ולא במאבק לפני הקמתה, שמאבק הזה היה מעורכב בכמה וכמה דרכים ושלבים.

ועל כך, להזכיר מה אמרנולעיל על חזקיהו המלך, שהלך דדכי דוד אביו, ואף על פי כן, בגלל חזקיהו לא אמר שיר אמר חז"ל (בבלי, סנהדרין צד) "ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח! לכך נסתתם". השירה היא משל לקידוש השם בעולם. ושהוא לא אמר "שיר" מורה על חטא שמניעת קידוש השם, שהזכירו חז"ל במסכת סנהדרין. וכן אמר לו ישעיהו הנביא (מלכים ב כ:יד-יח): וַיָּבֹא֙ יְשַׁעְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ חִזְקִיָּ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו מָ֥ה אָֽמְר֣וּ ׀ הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֗לֶּה וּמֵאַ֨יִן֙ יָבֹ֣אוּ אֵלֶ֔יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ חִזְקִיָּ֔הוּ מֵאֶ֧רֶץ רְחוֹקָ֛ה בָּ֖אוּ מִבָּבֶֽל׃ וַיֹּ֕אמֶר מָ֥ה רָא֖וּ בְּבֵיתֶ֑ךָ וַיֹּ֣אמֶר חִזְקִיָּ֗הוּ אֵ֣ת כָּל אֲשֶׁ֤ר בְּבֵיתִי֙ רָא֔וּ לֹֽא הָיָ֥ה דָבָ֛ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא הִרְאִיתִ֖ם בְּאֹֽצְרֹתָֽי׃ וַיֹּ֥אמֶר יְשַׁעְיָ֖הוּ אֶל חִזְקִיָּ֑הוּ שְׁמַ֖ע דְּבַר יְהוָֽה׃ הִנֵּה֮ יָמִ֣ים בָּאִים֒ וְנִשָּׂ֣א ׀ כָּל אֲשֶׁ֣ר בְּבֵיתֶ֗ךָ וַֽאֲשֶׁ֨ר אָֽצְר֧וּ אֲבֹתֶ֛יךָ עַד הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בָּבֶ֑לָה לֹֽא יִוָּתֵ֥ר דָּבָ֖ר אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ וּמִבָּנֶ֜יךָ אֲשֶׁ֨ר יֵֽצְא֧וּ מִמְּךָ֛ אֲשֶׁ֥ר תּוֹלִ֖יד יִקָּ֑חוּ וְהָיוּ֙ סָֽרִיסִ֔ים בְּהֵיכַ֖ל מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃

וחייבים לשאול,כל כך חמור? והתשובה היא כן, כי המעשה הייתה מתוך רצון ללהחניף הבבלים ולמצוא חן בעיניהם, כדי שלא יעלו עליו. ואם כן, גם זה חילול ה', במיוחד אחרי שה' עשה לו ניסים ונפלאות, היה עליו לסמוך על השם יתברך, ולא לפחד במזימות של העולם. וכן כתב רש"י על המשנה לעיל ש"לא הודו לו" וזה לשנו (ד"ה ולא הודו לו): שהיה לו לבטוח בהקב"ה שאמר 'וגנות אל העיר הזאת להושיע.' (מלכים ב יט:לד ).

ועוד, לענות את השאלה לפנינו חייבים לציין שכל תהליך שרודפת אחרי ארכי וחוקי הגוים חילול ה' בפרוש, שזס בעצם המואס בתורת השם ולחבק בתובעת הגויים.

הרי אפילו אם דיני הגוים כדיני ישראל, אסור להיזקק להם, וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, משפטים ג): "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני גוים. מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהגוים דנין אותו כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? ת"ל 'אשר תשים לפניהם' - לפני ישראל ולא לפני גוים. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני גוים כפר בהקב"ה תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר (דברים לב:לא): 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'". וכן עיין בתנחומא (שם ו) וכן בגיטין (פח:). והרמב"ם כתב (הל' סנהדרין כו:ז): "כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו...". וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט, כו:א). והסיבה היא פשוט בגלל אם מקבלים את המרות הגוים או דיני הגוים, אפילו אם הם כדיני תורה, עצם קבלת מרותם היא חילול השם, כי אסור לאדם מישראל לקבל על עצמו את דיני הגוים ולא דיין גוי, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים". ופירש רש"י (שמות כא:א): "כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם".

והנה ראיה חותכת לאסור מינוי גוי על ישראל כדיין או שופט, ואפילו אם ישפוט לפי דיני תורה. ובתורה שלמה לפסוק זה, הביא את פירושו של רבינו יוסף בכור שור, וז"ל: "רבותינו פירשו, לפניהם ולא לפני גוים, שכשם שאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז:טו), כן מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל...".

ואם אסור ללכת לערכאותיהם של גוים אפילו כאשר דיניהם כדין ישראל, על אחת כמה וכמה חירוף וגידוף וחילול השם הוא לאמץ את חוקותיהם של הגוים או את מושגיהם. וז"ל התנחומא (שם): "וכן חוקות הגוים, שנאמר (ירמיהו י:ג): 'כי חוקות העמים הבל הוא', וכתיב (יחזקאל כ:כה): 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'. אבל לישראל נתתי להם מצוות וחוקים טובים שנאמר (ויקרא יח:ה): 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'". כלומר, מי שהולך בחוקי ה' - חי; ומי שהולך אחרי התרבות הזרה של הגוים, נחשב כמת וכמי שאבד מן העולם. וכן אמרו חז"ל (תנחומא שם): "אם עשיתם אתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני גוים, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין...".

ולכן, הקמת מערכת המדינה שלא רק דיחו את התורה ככלל וכבסיס לשילטון דחו אפילו עצת רבנים שרצו להתאים דיני התורה לארכי העולם המערב, שנקראת מנגי המדינה רצו לפייס והחניף. שמו את התורה בפינה (רק לשימוש נושאי פולחן ואשיות), כאילו היא לא מתימה לחיי מדינת יהודית. אין בזיון וזילזול יותא גדול מזה.

נמצא שאנחנו עומדים במצב שהקדוש ברוך הוא פותח לנו את הדלת לגאולה ואנחנו סוגרים אותה בפרצופו תמידי. עלינו לחזור לפרשת הדרכים ולמצוא הדרך שלא רק מביאה אותנו לפרדסים בסביב העיר אלא נותנת לנו לכנס בפנים.