קול קורא לחודש אלול

עלינו לזכור, תמיד, שישראל נבחר, לא בגלל טיפות דם בוורדינו, אלא בגלל הטיפות דם שמחברות אותנו לבריתנו עם הקב"ה.

וזה חייב להיות בחוד החנית בכל מחשבה, בכל פעולה ובכל תפילה שלנו. ובמיוחד כאשר אנחנו משתדלים להביא את הגאולה. הקב"ה הבטיח לנו את הגאולה, אבל לא גאולה שבאה בחינם בלא מאמצים; ולא גאולה שבאה בלא מעשים. זו בעצם את הברית. ואם אנחנו נאמנים לה, לפעול בשביל הגאולה, אז הקב"ה יביא אותה לפועל. זוהי המשמעות האמיתית של תשובה. כאשר אנו, כעם, חזורים לתשובה, חוזרים למשימה שלנו, אז השם יסיר לנו כל מכשול מן הדרך.

ומזמן הגיע הזמן, שאנחנו חזורים למסלול של הגאולה.

הגאולה לא תיפול מן השמים. אנחנו חייבים לקנות את הגאולה. אנחנו חייבים לשאוף לגאולה, עם כל נשימה, עם כל כוח, עם כל מחשבה, ועם כל תפילה. הנביאים נתנו לנו אותות וסימנים, אבל האותות האלה הם לא סתם תחזיות פלאות להשתתף עם חברינו או לציץ לעוקבינו. הנבואות האלו הן מרשמים, תוכניות פעיליות, שהקב"ה דורש ממנו כאשר אנחנו רואים את האותות. וכן נכון, הנשמה של בית המקדש כן תרד מן השמים, אבל אך ורק אחרי אנחנו מכינים את הגוף שנבנה במאמצים שלנו, כמו הנשמות של ילדינו שיורדות אחרי שההורים מקיימים את המצוה.

אם אנחנו רוצים להביא את הגאולה, באמת רוצים את זה, לא כסיסמא, ולא רק כאגדה, אלא כמציאות מוחשית וממשית, אז אנחנו צריכים לקדם תוכניות פעילות גדולות כדי לממש את החלום.

אבל כדי לפתח את התוכניות הפעילות האלה, אנחנו צריכים לְהַזִים כמה סיפורי סבתא שהושרשו בקהילותינו.

הראשון, היא האגדה שרק "זמן" יכול לפתור את הבעיות שלנו. שאם פשוט יהיה לנו יותר סבלנות, ולחכות, אז הכל יפתר בזמן - כל העוולות תתפזרנה, והסדר העולמי יהפוך לטוב. שעם הזמן, ולא שום דבר אחר, כולם יהפכו, בדרך פלא, להכיר את האמת, ולעזוב רצונם ולהשליך את היצר הרע ולבטל את הטבע החיה שלהם מעצמם, ולכן החברה תהפוך לגן עדן האגדתי. שוב ושוב שמעתי את זה כ"הפתרון." אלה שמציעים אותו כפתרון מתכוונים לטוב, ואני בטוח שהם כנים, אבל נראה לי שהאלו שמחזיקים ברעינות כאלה טועים, ולמעשה, בדרך הכנה המוטעת שלהם , הם הופכים להיות המכשולים העיקריים לגאולה.

כי זמן, לפי האופי המועד שלו, הוא לא פתרון להרע שיש בעולם. הכי טוב, זמן הוא ניטראלי, אך בדרך כלל, נראה לי שהרשעים והכוחות לרע משתמשים את זמן בצורה יותר יעילה בהרבה מאשר הכוחות לטוב. זמן מתיש את רוב בני אדם הטובים, ומרחיק אותם מן המטרה ומהחלום בנתינת אמצעים חציים ופשרות חלולות. זמן מתרגל אותנו לקבל את "הסטטוס קוו" כדבר טוב, ומציע לנו תירוצים לדחיית המימוש החלום שלנו. זמן משריש את אלים זרים בלבנו, והופך כנורמה את המציאות שחייבים להילחם נגדה. זמן מרדים אותנו להעוולות, והשפלות שאנחנו עוברים כל יום, עד שכל שאנחנו יכולים לעשות הוא להסתכל קדימה לזמן עתידי, כשזה יהיה שונה.

יכול להיות שהדור שלנו יצתרך לעמוד לפני בית דין של מעלה, לא רק על הרוע שנעשה בשמנו, אלא גם בשביל השקט המהדהד והכינה והסובלנות המוטעית של אנשים טובים שדורשים שנחכה לזמן לפתור תחלואים שלנו. הענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, לא רק החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו אלא גם היום הוא מעקב אותנו להחזיר אותה בידינו.

הייתי חושב שאנחנו מכירים ומקבלים בכך, שהגאולה לא נסע על השינוע של "בלתי נמנעת", אלא אך ורק באמצעות של מאבק בלתי נלאה ושקדנות. ללא עבודה קשה, זמן הופך להיות רעיתה של קיפאון וסיתום. הזמן הולך לפי החוק של אנטרופיה, ואם אנחנו לא ממשיכים קדימה, אז כל התקדמות והתקרבות לגאולה נפרמו.

עלינו להבין, עלינו להפנים, כי כל זמן הוא הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון.

ויש עוד סיפור סבתא, שחייבים להסיר מגופינו כוירוס המדבק. וזו האגדה, האשליה שהתורה חייבת להתקבל רק ברצון ובבחירה חופשית מלאה של כל אחד ואחד. היא האגדה שאי אפשר לממש את הגאולה על ידי חקיקה וכפייה. יש את האגדה הזו כי מסופר בתוך העם בימינו, שרק אהבה תביא את העם לעמוד באחריותינו לקיים את הברית שלנו.

יש הרבה אנשים טובים אצלינו, שלמרות כל הכוונות הטובות שלהם הם מוטעים וטוענים כי אנחנו חייבים לשנות את הלב, והוא אי אפשר לשנות את הלב בכפיה.

עתה, אני מהראשונים להודות שצריך להיות הרבה "שינוי הלב" בעמנו, ואני משבח כל אחד ואחד שעוסק בקירובי הלבבות. יש הרבה אנשים טובים שעוסקים ללא לאות, והולכים מלב אל לב לשחרר את כלי הדופק מאילוצים השווא שלו. המורים והרבנים והצדיקים שהופכים את זה להיות תפיקדם בחייהם, להחזיר את לבם של יהודים לקונם, הם  חילי החלוץ של אומתינו.

אבל, אחרי הכל שנאמר על זה, תן לי להציע את הצד השני, כי אף על פי שנכון שאי אפשר לשנות את הרגשות המוסריות בכוח, הוא כן אפשר להסדיר התנהגות. למרות שהחוק לא יכול לשנות את הלב, הוא יכול לרסן את החסר הלב, ואף על פי שכפייה לא יכול לגרומת לאדם לאהוב את השם או תורתו, היא כן יכול ליצור סביבה שגורם את האפשרות לאחרים לעבוד ולשרת את השם בשלימות. ולמרות שנכון שהחוק לא יכול לשנות את ליבם של האנושות, אך, וכן לפי חז"ל, הוא כן יכול לשנות את הרגלי החיים היום יומי שלנו, וכאשר מתחילים לשנות הרגלי היומיום של האדם, אז שינוי הלב יעקוב אחריו.

חזרת התשובה היא לא דבר סביל, לא לפרט ולא לעם. היא דבר פעיל, ואף על פי שטוב לרצות אותה, זה לא מספיק. נכון כאשר אנחנו מתחילים לפנות להשם שהוא יפנה אלינו, אבל אנחנו חייבים לפנות קודם. אנחנו חייבים לקיים את הברית, כל הברית, ולעשות את כל המצוות כעם, לא רק את המצוות שמתחשק לנו, או קל לנו או מקובל לאומות העולם.

כאשר חזרנו לתשובה פעם הראשונה, היא לא הייתה גאולה שלימה. עזרא מתאר אותה רק כטעם הגאולה, אבל הדבר ראשון שהם עשו היתה לבנות את המזבח ולהתנהג כאילו הייתה גאולה שלימה. ואף על פי שבבית השני אף פעם לא הייתה גאולה שלימה, היותר שאנחנו התנהגנו כאילו הייתה הגאולה, יותר השם נתן לנו טעמה.

הגיע הזמן, ללא להתעקב ולא להתמהמה, אלא לבנות את הגאולה בידינו.

כן, יהיה רצונו.