בין שתי ציוניות

מאז כניסתה של "הציונות המודרנית," הייתה לתנועה הפוליטית-החברתית מתח פנימי ועמוק מאד.  עם הקמת המדינה, והניצחון ורכישת שטח, המתח העמיק.  ה"איום של שלום" הנוכחי יצר משבר של דיסוננס שאי אפשר להתעלם ממנו.  בשורשו, הוא משבר של זהות :  מהי ציונות?  מהי מטרתה של קיומיה?

לכן יש כל כך הרבה אנשים שמדברים בשם "ציונות" מעמדות שונות ומנוגדות לחלוטין.  ולפעמים אפשר לשמוע שתי הקולות האלה מאותו בן אדם, כפי שאנשים רבים, ובמיוחד אלה שהיו מעורבים בפוליטיקה, מזדהים עם חלקים משתי הצורות.

בצד אחד לפי צורת הציונות של הרצל, ציונות כבר הגשימה את מטרתה, ולכן הפכה להיות לא רלוונטית.  וזו התופעה שנקראת "פוסט ציונות."  הציונות של הרצל קמה כדי לענות על השאלה הנצחית ומטרידה, ה"שאלה היהודית."  לא רק שאלה ליהודים אלא לעולם, שבמשך מאות שנים נאבק עם אותה השאלה:  מה לעשות עם היהודים?  בעוד רבים של "הפתרונות" שהוצעו לשאלה זו היו די נוראיים, הרצל, במאמץ האדיר שלו, לא סטה באופן קיצוני מהפרמטרים והמגבלות הבסיסיים של "הבעיה."  היהודים, כקבוצה לאומית דתית חברתית, עומדים בנפרד משאר הציביליזציה.  הם  לא מסוגלים או מסרבים להשתלב עם שאר העולם.  כתוצאה מכך, על פי צורתה של הציונות של הרצל, היהודים נרדפו.  הקמת מדינה מודרנית "נורמאלית" ליהודים נועדה כדי להקל על השתלבותו של העם היהודי עם משפחות העולם, ובאותו זמן לספק מקלט, מהרדיפות.

עם זאת, יש קול אחר.  קול עתיק ועמוק יותר, קול של ציונות שמהדהדת, ותמיד הדהד, בלבם של היהודי אפילו הציני והפרגמאטי ביותר.  זה קולו של הציונות הגאולתית.  בפרדיגמה של הציונות הזו, מדינת ישראל אינה אלא שלב בתהליך התגלגלות הרף של הגאולה השלימה, גאולה שמוגדרת בחיבור בין עם ישראל לאלוקי ישראל בארץ ישראל.  זהו תהליך של ציונות שמגיע לשיאו במילוי תפקיד של ישראל כאור לגויים - מורה ודוגמא ומנהיג - לשאר העולם, והוא מתבטא בבניין בית המקדש בהר המוריה.

כאשר יש קולות שבוכים שיהודים לא יכולים לגור תחת "שלטון זר" (כי זה לא בטוח) או שהם צריכים לסרב לאזרחות הספרדית (בגלל אנחנו "לא יכולים לסמוך על הגויים"), אנחנו שומעים הדים מהציונות של הרצל, ציונות גלותית.  ציונות גאולתית לא שואלת איך יהודים יכולים לגור תחת שלטון זר, אלא איך יכולה להיות ארץ ישראל בשלטון זר.  ועוד יותר, איך אפשר ש"המדינה היהודית" מנוהלת על ידי ערכים וחוקים זרים?

ציונות גאולתית אינה מאוימת מממשלה שמנסה לכפר על העבר שלה.  היא אינה "פוחדת מההגויים", אלא מכירה במשימתה לגאול את העמים האחרים מתרדמתם הרוחנית והמוסרית שלהם.

לציוניות גאולתית, מדינת ישראל היא לא "פיצוי" לפשעי האנושות שבוצעו נגד עם ישראל.  היא לא רואה את בני ישראל כקורבנות של היסטוריה.  אלא, היא רואה את קיבוץ הגליות לארץ ישראל כמימוש הבטחה הנצחית של אלוקי ישראל.  ציונות  גאולתי רואה בזה חובה להיות נאמנת להבטחה ולעזור ולאפשר הביצוע המלא שלה. 

הציונות של הרצל, במיוחד בשנים הראשונות, שאבה את הנטייה הטבעית החזקה של הציונות הגאולתית שמושתלת בכל נשמה יהודית.  אבל, הגורל של הציונות של הרצל גורל שווא, שנכשל.  הנס של ישראל לא יכול להיות מקוצץ בפרגמטיזם.  כל ניסיון לעשות זאת יעקב את הכול.

הגיע הזמן לציונות הגאולתית להפסיק להקשיב (ולהחזיר על) ההדים של הרצל.  אין שום "בעיה יהודית" לפתור, אלא רק הבטחה יהודית להשלים.