דבר תורה בהזכרה לאימי בשנת הרביעי שנפטרה. תעשה לי מזבח

חנכת המזבח משל לחינוך הילדים. “מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֒," (שמות כ:כ), בסיעתא דשמיא, נראה לי, המזבח חייב להיות מחובר לקרקע. וחינוך ילדים לא סתם לימודים של נושאים השכלתי, אלא להרגיל ולאמן את הילדים בעבודת ה'. התורה לא עוסקת במושגים רעיונים ודימינות באופקים גבוהים. קודם הכל חייבים שחינוך הילדים יהיה מקורקע ומבוססת במעשה ונוהג שילווה אותום לאורך כל חייהם שבסיעתא דשמיא חייהם יהיו "הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י" ולכן "אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ.”

ודרך הכי טוב לעשות את זה, היא כאשר ההורים יבנו ויעשו את המזבח עצמם. ויש רמז בזה בפסוק (שם:כא) “וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י.” אל תקרא "וְאִם" אלא "ואֵם," ו"אבנים”, כלומר "אב" ו"בנים" בסביב אותו מזבח—תעשה לי. והפסוק ממשיך, “לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית," שלא לגרום חיתוכים, ולא טיפין טיפין קצת מפה וקצת משם, אלא שלם, בלי מחלוקת, שלא לא יבוא, חס ושלום, “וַתְּחַֽלְלֶֽהָ.”

ועוד נראה לי, בסיעתא דשמיא, שאנו חייב לזהיר להרים ילדינו דרגה דרגה בלאט, "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַֽעֲלֹ֖ת"(פסוק כב) כי לתת לילד מסימה לפני הם מוכנים בה, יכול לגרום ש"תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָֽתְךָ֖ עָלָֽיו, חס ושלום.” יהי רצון שנזכה לבנות בנינו כמזבח אדמה באבנים שלמים שכל מעשהים יזכיר את ה' לטובה וברכה. כן יהי רצון.